צ'ואנג צה
ה"צ'ואנג-צה" הינו כינוי לטקסט הנחשב שני בחשיבותו בדאואיזם אחרי ה"דאו-דה-ג'ינג", וכן שמו של המחבר לו הוא מיוחס, שחי במאה הרביעית לפה"ס. מאז המאה השלישית לספירה נכתבו כ 60 עבודות הכוללות הערות והמפרשות אותו, המעידות על הפופולריות שלו. עד היום לא כולן תורגמו. הצ'ואנג-צה מורכב משבעה פרקים ראשונים, הנקראים "פרקים פנימיים", שככל הנראה נכתבו על-ידי צ'ואנג-צה עצמו, ומ 26 פרקים נוספים, הנחלקים ל"פרקים החיצוניים" ול"פרקים המעורבים", שמקורותיהם שונים ולעתים הם מציגים נקודת מבט אחרת לאלה הראשונים.
להלן שניים מן הפרקים.
בים הצפון יש דג, שמו "קון", איני יודע כמה אלפי לי מידתו. קון זה הופך לציפור, שמה "פנג". איני יודע כמה אלפי לי רוחב גבה. כשמזיזים אותה היא עפה, כנפיה כעננים מכסות על השמיים.
במסעה, יעדה של ציפור זו אל הים הדרומי, אל האגם השמיימי. וב"כתבי הפלאים" נאמר, שבעת מעופה של הפנג דרומה, ירגשו המים במרחבי שלושת אלפי לי, עת נוסקת הציפור על גב רוח גדולה לגובה תשעים אלף לי, למעוף שמשכו ששה חודשים.
בטפסה לגבהים, רואה הציפור את ניע ערפילי האביב הלבנים, את ענני האבק, את היצורים החיים נושפים נשימתם בינותם. תוהה היא אם כחול השמיים אכן צבעם הינו, או שמא רק תוצאת מרחק אינסופי. רואה היא, כי הדברים עלי אדמה נראים אחת לה.
ללא עומק, מים לא ישאו ספינות גדולות. הפוך כוס מלאה אל תוך בור בחצר, וזרע חרדל יהיה סירתך. נסה להשיט את הכוס, והיא תשקע, כי לא יתאימו המים לכלי-השיט.
כך עם אוויר. ללא עומק, לא יוכל לתמוך בכנפיים רחבות. וציפור זו, תשעים אלפי לי נדרשים להחזיקה למעלה. אזי, דואה על כנפי רוח, השמיים הבהירים בלבד מעליה ואין מכשול בדרכה, תפתח במסעה אל הדרום.
צחקו צרצר ויונה צעירה: "בעופי במלוא אוני, זה כל שאוכל לעשות כדי לעבור מעץ לעץ. לעתים איני מגיע, אלא נופל לקרקע בחצי הדרך. למה לעלות לתשעים אלף לי כדי לצאת אל הדרום?"
ההולך אל הכפר נושא עמו שלוש ארוחות, יחזור כשבטנו מלאה כשהיתה ביציאתו. אך אם ילך מאה לי שומה עליו לשאת די אורז טחון לשהייה לילית. והיוצא למסע בן אלף לי עליו לצייד עצמו לחודשים שלושה. שני יצורים קטנים אלו, מה הם יודעים?
ידע מועט אין היקפו כשל ידע רב, שנה קצרה לא ישווה אורכה לשנה ארוכה. וכי איך נדע? אין הפטרייה בבוקר יודעת את חילופי היום והלילה. אין הצרצר יודע את חילופי האביב והסתו. שנותיהם קצרות הן. אך בדרומה של צ'ו שוכן העץ מינגלינג, אביביו וסתוויו אורכים חמש מאות שנה. ובימי קדם עץ גדול היה, שאביביו וסתוויו ארכו שמונה מאות שנה. עדיין, ידוע כי פנג צו חי עד גיל מופלג, ואבוי! הכל מקנאים בו.
"ודרור האגמים צחק: במטותא, מה רוצה זו לעשות? מתרומם אני מספר יארדים באוויר, מעופף סביב סביב בינות לקני-הסוף, ומתיישב. למה לעוף יותר? אנה פניו של יצור זה?" כזה הוא השוני בין הקטן לגדול.
ראו את זה הממלא תפקידו הקט נאמנה, או מי שהשפעתו פרושה עלי כפר, או הנושא חן וחסד מלפני נסיך. הוא יראה עצמו בעיניו של דרור האגמים. החכם יונג מסונג יצחק על שכמותו. גם אם העולם כולו יקלסו, לא יטה אוזנו לו, גם אם העולם כולו יקללו, לא ייטה ממעשיו. יונג יודע את העיקר ואת הטפל, מבין כבוד ואי-כבוד. מתי מעט ישנם כמוהו בדורם.
לייה-צה יכול היה לרכב על גב הרוח. משייט מאושר ברוח הקרירה, חמישה-עשר יום יחלפו בטרם ישוב. בין בני התמותה שהאושר השיגם, אין רבים כמותו. אך אם כי לייה-צה לא נצרך להליכה, עדיין נצרך הוא לסמוך על משהו.
וזה המונהג במרכבת השמיים והארץ, מלפניו היסודות המשתנים, משוטט דרך ממלכות האין-קץ, על מה, אם כך, ייסמך אדם זה? על כן נאמר: "האדם המושלם מתעלם מעצמו; האדם האלוהי מתעלם מהישגיות; החכם האמיתי מתעלם ממוניטין."
הקיסר יאו, ברצותו להניח כסאו לשו-יו, אמר: "בהדלק הלפיד בעוד השמש והירח מאירים, הלא יקשה עליו להאיר? בהשקות השדות בעוד הגשם יורד, הלא תהא העבודה לשווא? בנטלך לידיך את מושכות השלטון, הן תישלט הקיסרות היטב, אך אני עודני על כסאי. יודע אני פגמי, ומתחנן שתיקח הקיסרות."
"שליט הינך בקיסרות, והקיסרות כבר הינה נשלטת היטב," השיב שו-יו. "מדוע אקח את מקומך? האעשה זאת למען שמי? אין השם כי אם צל הקיים, האם אטריד עצמי בגללו? הירגזי, הבונה קינו ביער העד, אין לו צורך אלא בחוטר ענף. הבונה המרווה צמאונו מן הנהר, ישתה אך למלא את בטנו. מוטב לי שאשוב: אין חפצי בקיסרות! אם אין בכוחו של הטבח להכין את זבחי הלוויה, נציג הרוח הנערצת וזה אשר על התפילות לא יוכלו לעבור על פני היינות והבשרים ולעשות זאת במקומו."
צ'יין וו אמר לליין שו: "שמעתי את צ'ייה יו דובר ודובר על נושאים ברומו של עולם. הייתי מופתע ביותר למשמע דבריו, מילותיו אינסופיות כשביל החלב, אך אינן חוברות למוכר ולרגיל."
"מה זה היה?" תמה ליין שו.
"הוא הכריז," ענה צ'יין וו, "שעל ההר מיאו-קו-יי שוכן האלוהי, עורו לבן כקרח או שלג, חינו ועדינותו כשל בתולה, אינו אוכל דגנים, אלא חי הוא על אוויר ועל טל, וברכבו על עננים עם דרקונים מעופפים, משוטט הוא מעבר לגבולות בני התמותה. עת רוחו יורדת לאדמה, ימנע השחתת הדברים כולם ויביא יבולים טובים. זאת אכנה הבל ורעות רוח, ואיני מאמין בכך."
"ובכן," ענה ליין שו, "לא תשאל עוור על צורות יפות, ולא תזמין חרש לקונצרט. אין העוורון והחרשות ענייני הגוף בלבד. ישנם עוורון וחרשות של השכל. מילותיו הן כבתולה שלא חוללה. רוחו הטובה של אדם כזה ממלאת את היצירה כולה. עם זאת, בשעה שדור נקלה זועק לשינוי, תמצאהו עוסק בקטנותיה של הקיסרות!
"פגעים מחוץ לא ישיגוהו. שטפון עדי שמיים לא יטביעו. בבצורת, מתכות יותכו למים והרים יחרכו עד תום, לו לא יחם. מהאבק והמוץ שלו יצאו שניים כיאו ושון. והוא במטרות עסקינן!"
איש מסונג נשא כובעי טקס למכרם אצל שבטי יו-אה. נוהג היה עם אנשי יו-אה לגזוז שערם ולצבוע גופם, צורך לא היה להם באלה.
שלט הקיסר יאו על הכל תחת השמיים וניהל את ענייני הארץ כולה. אחרי בקרו את ארבעת החכמים אשר בהר מיאו-קו-יי, חש הוא בחזרו לבירה בפניאנג כי הקיסרות לא עוד התקיימה עבורו.
הואי-צה אמר לצ'ואנג-צה, "נסיך וויי נתן לי זרע דלעת גדלת מידות. שתלתיו, וישא פרי חמש קערות גודלו. אם אשא בו נוזלים, יכבד מדי להרימו; ואם אחצהו לשניים למען עשות ממנו תרוודים, יהיו הם שטוחים מדי. אכן בעל מידות הוא, אך חסר תועלת ועל כן שברתיו."
"ידוע לא ידעת היאך תשתמש בדברים גדולים," ענהו צ'ואנג-צה. "איש מסונג היה, ולו מתכון למשיחת כפות ידיים סדוקות, בהיות משפחתו כובסת משי מזה דורות. בהגיע שמעו אל נוכרי, בא הלז והניח לפניו מאה אונקיות כסף עבור מתכון זה; כינס משפחתו ואמר, 'אף פעם לא ראינו כסף רב מכביסת משי. עכשיו, בידינו למכור המתכון עבור מאה אונקיות ביום אחד. הבה ניתנהו לנוכרי.'
בקבלו המתכון, הלך הנוכרי לפגוש את נסיך וו. מדינת יו-אה שקועה היתה בצרות, ויצא מצביא מאת נסיך וו ללחום בים כנגד יו-אה עם בוא החורף. האחרונים הוכו שוק על ירך, ולנוכרי הוענקה פיסת אדמה מחלקת המלך. כך, גם אז גם עתה טובה היתה המשחה בריפוי כפות ידיים סדוקות, אך לא תשווה תועלתה כאן ושם. כאן, הניבה זכות קניין; שם, נשארו האנשים כובסי משי.
"ועכשיו, בנוגע לדלעת שגודלה חמש קערות, מדוע לא בנית ממנה סירה ותשוט על נהר ואגם? ומתלונן הינך כי שטוחה הינה להכיל דברים! חוששני כי מוחך סתום בתוכו."
הואי-צה אמר לצ'ואנג-צה, "עץ לי גדול, 'עץ השמיים' שמו. גזעו כה יוצא דופן וכה בעל קשרים הוא, לא ניתן למדדו בשביל קרשים; ענפיו כה מעוותים, לא ניתן לגזמם לעיגולים או לריבועים. ניצב הוא על אם הדרך, אך אין נגר שיעיף מבט בו. מילותיך כעץ זה - גדולות וחסרות ערך, ללא עניין לעולם."
"האם אף פעם לא ראית חתול בר," ענה צ'ואנג-צה, "בכרעו משחר לטרפו? ימינה ושמאלה מעלה ומטה הוא מנתר, עד נפלו בפח או מותו במלכודת. מאידך, ישנו היאק על גופו העצום. הוא גדול ללא כל ספק, אך אין ביכולתו לתפוס עכברים. עתה, אם עץ גדול לך ואתה אובד עצות מה לעשות בו, מדוע לא לנטוע אותו בכפר שום-מקום, בישימונים הגדולים, שם תוכל להעביר את זמנך בבטלה לצידו, ולשכב במנוחה מבורכת תחת צילו? שם יהיה בטוח מן הגרזן ומשאר הפגעים. כי בהיותו חסר ערך לאחרים, מה יוכל להטריד את מוחו?"
בעת שטפונות סתיו, מאה נחלים נשפכו אל הנהר. עלה הוא על גדותיו במסלולו העכור, ולא נבדלה הפרה מהסוס בגדה ממול או על האיים. רוח הנהר צחק אזי משמחה, על שכל יופי האדמה נאסף אליו. במורד הנחל שם פניו מזרחה, עד הגיעו אל הים הצפוני. שם, מביט אלי מזרח ורואה מרחביו ללא גבולות, שונו פניו. בצפותו אל מעבר לים, נאנח ואמר לים הצפוני, ג'ו, "הפתגם אומר, כי זה ששמע אמיתות המון, חושב שאין בלתו. ואחד כזה הוא אני. לפנים, לא האמנתי בשומעי אנשים מפחיתים מתורת קונפוציוס או מזלזלים בגבורת פו-יי. אך עתה, בראותי כי אין למצותך - אוי לי! לולא הגעתי למעונך, היו בעלי ההארה הגדולה שמים אותי לחוכא ולאטלולא !".
על כך ענה ג'ו של הים הצפוני - רוח האוקיינוס, "אין אתה יכול לדבר על אוקיינוס עם צפרדע בארות, הספונה בתחומי מעונה. אינך יכול לדבר על קרח עם חרק של קיץ, תחום בחייו הקצרים. אינך יכול לדבר על דאו עם מחנך, שגבולותיו הם ידיעותיו. עתה, יוצא ממעגלך הצר ורואה את האוקיינוס הגדול, יודע אתה את חוסר המשמעות שלך עצמך, ויכול אני לדבר אתך על עקרונות נעלים.
"אין גוף ימי תחת כיפת השמיים גדול מהאוקיינוס. כל הנחלים נשפכים אליו ללא הרף, אך אין הוא עולה על גדותיו. שוב ושוב מתנקזים מימיו בשער-הזנב, אך לעולם אינו מתרוקן. אביב וסתיו אינם מביאים כל שינוי; שטפונות ובצורות כאחד אינם נודעים. לאין ערוך נעלה הוא על סתם נהרות ונחלים. אך מעולם לא ההנתי להתגאות בשל כך. מבינות הדברים הנוטלים צורתם מן היקום ומקבלים חיים מן היין והינג, הנני כחלוק אבן או כעץ קטן בהר הגדול. ביודעי את קטנותי, כיצד אוכל להתגאות בגדולתי?
האם אין ארבעת הימים ליקום כחורי-נמלים בבצה? האם אין הממלכה האמצעית לאוקיינוס הסובבה כזרע קטניות באסם התבואה? מריבוא הדברים שנוצרו, אחד הוא האדם. ומתושבי תשע היבשות, החיים על פירות האדמה והנעים בכרכרה ובסירה, אחד הוא הפרט. האם אין הוא, אל מול היצירה כולה, כקצה שערה על גוף הסוס?
מורשת חמשת המושלים, מאבקי שלושת המלכים, דאגות טובי-הלב, עמל המנהלים, אינם אלא זאת ודבר לא עוד. פו-יי סרב למלוכה למען יצא שמו ברבים. צ'ונג-ני, הוא קונפוציוס, נשא דרשות למען יצא שמו כלמדן. האין דומה הערכתם העצמית הרבה להערכתך העצמית אל מול המים?"
"יפה," השיב רוח הנהר, "האם עלי אם כך לראות היקום כגדול ואת קצה השערה כקטן?"
"לא ולא", אמר רוח האוקיינוס. "מימדים הם ללא גבולות; זמן הוא אין סופי. מצבים אינם קבועים; תנאים אינם סופיים. כך, האדם הנבון מתבונן אל תוך החלל, ואינו רואה את הקטן כזעיר מדי, ולא את הגדול כגדול מדי; כיוון שיודע הוא שאין גבול למימדים. בהתבוננו לאחור אל העבר, לא יתאבל על מה שרחוק, ואינו עולז על מה שקרוב; יודע הוא שהזמן הוא ללא קץ. חוקר הוא את השפע והכמישה, ועל כן לא יעלוז בהצליחו, ולא יתאבל בהכשלו; יודע הוא שמצבים אינם קבועים. המבין בבהירות את תוכנית הקיום אינו עולץ על החיים, ולא מתלונן על המוות; יודע הוא שפרקי הזמן אינם סופיים.
"אין ידיעת האדם כאי ידיעתו. אין משך קיומו כאי-קיומו. ברצותו למצות את האינסופי דרך הקטן בתכלית יביא על עצמו בלבול ואומללות. כיצד אם כך יהא קצה השערה קטן הקטנים, או היקום גדול הגדולים?"
"הפולמוסנים היום," השיב רוח הנהר, "הכל אומרים שלקטן בתכלית אין כל צורה, וכי האינסופי הינו מעבר לכל מידה. האם זה נכון?"
"בהתבונינו בגדול בעיני הקטן," רוח האוקיינוס אמר, "לא נוכל להשיג גבולותיו; ובהתבונינו בקטן בעיני הגדול, הוא יחמוק ממבטינו. הקטן בתכלית הינו חלקיק הקטן; העצום הינו הארכת הגדול. במובן זה ייפרדו השניים לשני כיוונים. זה נמצא בטבע הנסיבות. עתה, קטנות וגדלות מניחים מראש צורה. זה אשר הינו חסר צורה לא יוכלו מספרים לחלקו, וזה אשר מעבר למדידה לא יוכל להימדד. גדלות כל דבר אפשר לדון בה, וקטנות כל דבר אפשר לדמותה. אך אשר אי אפשר לדון בו או לדמותו, לא ניתן לומר שיש לו גדלות או קטנות.
"לכן, האדם הגדול באמת לא יפגע באחר ולא ייחס לעצמו חסד ורחמים. אין נפשו לרווח, אך לא יקוץ במשרתים המחפשים אחריו. אין מאבקו לעושר, אך לא יעריך צניעותו. לא יבקש עזרת אחרים, אך לא יתגאה שנשען הוא על עצמו ולא יבוז לבעלי התאווה. פועלו לא ידמה לפועל ההמון הפשוט, אך אחת היא לו אם שונה הוא או משונה; יפעל עם הרוב אך לא יבוז למחניפים למיעוט. תארים ותגמולים לא סיבה לשמחה הם לו; עונשים וחרפות לא סיבה לכלימה הם לו. כי יודע הוא כי אין להבחין בין נכון ולא-נכון, אין להגדיר גדול וקטן.
"שמעתי אומרים, 'איש הדאו אין לו מוניטין; הנעלה האמיתי אין מעייניו ברכוש; האדם הגדול האמיתי מתעלם מעצמו.' זו פסגת משמעת עצמית."
"אך כיצד, אם כן," מקשה רוח הנהר, "עולות הבחנות בין הגבוה לנמוך, בין גדול לקטן בחומר ובלא-חומר ?"
"מצד הדאו," השיב רוח האוקיינוס, "אין הבחנות של גבוה ונמוך. מצד הפרט, הכל רואים עצמם גבוהים ואת האחרים נמוכים. מהצד העממי, 'גבוה' ו'נמוך' יצירי האחרים הם. ואם בהבחנות נדבר, אם נאמר שמשהו הוא גדול או קטן כפי ראייתו הוא את הגדול או הקטן, אזי אין דבר בבריאה כולה שאינו גדול, אין דבר שאינו קטן. לדעת כי היקום אינו אלא זרע קטניות, וכי קצה השערה גודלו כהר, - זהו ביטויה של היחסיות.
"מצד התפקיד, אם אומרים אנו שמשהו קיים או שאינו קיים, כפי ראייתו הוא את הקיום או את אי-הקיום, אזי אין דבר שאינו לא-קיים, ואין דבר שאינו נכחד מן הקיום. אם יודעים אנו שאפשר להחליף בין "מזרח" ל"מערב" אך האחד נחוץ הוא לשני, אזי פונקציות כאלה ניתנות לקביעה.
"אם בשאיפות או אינטרסים עסקינן, באומרנו שדבר טוב או רע הוא כיוון שטוב או רע הוא על-פי ראות עינינו, אזי אין דבר שאינו לא-טוב, דבר - שאינו לא רע. אם יודעים אנו שיאו וצ'ייה כל אחד מהם תפס עצמו כטוב ואת השני כרע, אזי האינטרסים שלהם הופכים גלויים לעין.
"לפנים ויתרו יאו ושון על כסאם והשלטון נשמר, וקואי - נסיך ין - ויתר על כסאו לצה-צ'י, שנכשל. ט'אנג ו-וו קיבלו הקיסרות בלחימה, ופו-קונג איבדה בלחימה. מכאן, אם לוותר על הכס או אם להלחם, אם לפעול בדרכו של יאו או בדרכו של צ'ייה, תלוי בעתים, ולא דבר נחרץ הוא. איל-ניגוח יפיל חומה, אך לא יוכל לתקן סדק. כל דבר ודרכו שלו. צ'יצ'י והוא-ליו - סוסים נודעים - יכלו לגמוא אלף לי ביום אחד, אך באשר לתפיסת עכברושים לא ישוו לחתול בר. לחיות שונות כשרים שונים. ינשוף יתפוס פשפשים בלילה ויבחין בקצה שערה, אך אם יצא החוצה ביום ויפקח עיניו לרווחה לא יבחין בהר. יצורים שונים בנויים אחרת.
"כך, האומרים שיהיה להם הנכון ללא הקשרו, הלא-נכון; ממשל טוב ללא הקשרו, ממשל גרוע; לא יבינו את העקרונות הגדולים של היקום, ולא את טבע הבריאה כולה. כמוהו כהיות השמיים ללא היות האדמה, או השלילי ללא החיובי, מה שאינו אפשרי. ועם זאת ימשיכו אנשים לדבר בזאת עוד ועוד; אנשים כאלה טפשים הם או נוכלים.
מושלים הניחו כסאותיהם בהשתנות העתים, שלוש השושלות הגיעו זו אחרי זו בהשתנות התנאים. אשר הגיעו בעת הלא נכונה והלכו נגד הזרם - להם נקרא "תופסי שלטון בכוח". אשר הגיעו בעת הנכונה ובגיל הנכון - להם נקרא "מגיני הצדק". הס, דוד נהר. הכיצד תבחין בין הגבוה לנמוך ובין בית הגדול לבית הקטן?"
"במקרה זה," השיב רוח הנהר, "מה דבריך על דחייה וקבלה, על הליכה-אחרי ונטישה?"
"מצד הדאו," השיב רוח האוקיינוס, "הכיצד נקרא לזה גבוה ולזה נמוך? הלא קיימת התפתחות הפוכה - ניגודים מתחברים. הליכה במסלול אחד ויחיד משמעה סטייה גדולה מהדאו. מהו הרבה? מהו מעט? הודה על המתת. ההולך בדרך חד צדדית יסטה מהדאו. התעלה, כמושל המדינה שניהולו ללא משוא פנים. היה נינוח, כאלוהות האדמה שמתנותיה ללא משוא פנים. היה רחב-ידיים, כנקודות על המעגל, חסר גבולות ללא שעור. חבוק את הבריאה כולה, ואין דבר שיהא מוגן או נתמך יותר מהאחר. זה משמע היות נטול פניות. ובהיות כל הדברים שווים, איך נוכל לומר מי ארוך ומי קצר? דאו הוא ללא התחלה, ללא סוף. הדברים שבחומר נולדים ומתים, ואין המייחס לעצמו התפתחותם. ריקות ומלאות מתחלפים, ויחסיהם אינם קבועים. שנים חולפות לא תוכלנה לחזור, זמן לא יעצר. חילופי הצמיחה והקמילה, ההוספה וההחסרה, נע במעגל, כל סיום הופך להתחלה חדשה. במובן זה בלבד יש לדון בדרכי האמת ובעקרונות היקום. חיי הדברים חולפים הם כסוס דוהר, ממהר, משתנים בכל סיבוב, בכל שעה. מה עלינו לעשות, או מה עלינו לא לעשות? נניח לשינויים להמשיך בעצמם!"
"אם כך הוא," דברי רוח הנהר, "מה ערכו של הדאו?"
"המבינים דאו," ענה רוח האוקיינוס, "יבינו את העקרונות הנצחיים, והמבינים את העקרונות הנצחיים יבינו את פועלם. המבינים את פועלם לא יפגע בם החומר. בעל המעלה השלמה לא יכווה מאש, לא יטבע במים, לא יפגע מקור המים או מחום הקיץ, לא תקרע אותו צפור או חיה. אין דרכו לבוז לאלה; יודע הוא בטחון וסכנה, שמח הוא גם בשגשוג גם בצנע, זהיר הוא בבחרו לפעול, דבר לא ירע לו.
"על כן נאמר שהשמיים שוכנים בפנים והאדם בחוץ. סגולה שוכנת בטבעי. ידיעת פועל הטבעי והלא-טבעי בסיסה בטבעי ויעדה בסגולה. כך, בתנועה קדימה ואחורה, בוויתור או באי-ויתור, תמיד חוזרים למהות ואל הטוב ביותר."
"מה כוונתך," כך רוח הנהר, "בטבעי ובלא-טבעי?"
"סוסים ושוורים," ענה רוח האוקיינוס, "ארבע רגליים להם. זה הטבעי. שים רצועה על ראש הסוס וטבעת דרך אף השור. זה הלא-טבעי.
"על כן נאמר, אל תתן ללא-טבעי למחוק את הטבעי; אל תתן לרצון למחוק את הגורל; אל תתן לסגולה להיות קורבן למוניטין. ללא לאות שמור על אלו בקפדנות, ואז תחזור אל האמת."
סוס הים מקנא הוא במרבה הרגליים; מרבה הרגליים מקנא הוא בנחש; הנחש מקנא ברוח; הרוח מקנאה בעין; והעין מקנאה במוח. סוס הים אמר למרבה הרגליים, "מדלג אני על רגלי האחת אך לא בהצלחה יתרה. כיצד תוכל לכל אותן רגליים שלך?"
"לא אוכל להן," ענה מרבה הרגליים. "האף פעם לא ראית רוק? בהיפלטו, הטיפות הגדולות גודלן כיהלומים, הקטנות הן כערפל. נפילתן ללא סדר, מספרן ללא גבול. כך גם ינוע המכניזם הטבעי שלי, ללא שאדע כיצד אעשה זאת."
מרבה הרגליים אמר אל הנחש, "עם כל רגלי איני נע מהר כמוך, שאין לך אף אחת. הכיצד?"
"המכניזם הטבעי שלנו," ענה הנחש, "אינו דבר שנתון לשינוי. מה צורך יש לי ברגליים?"
הנחש אמר אל הרוח, "מתפתל אני בהניעי את חוט שדרתי, כאילו רגליים לי. את נראית חסרת צורה, אך יורדת את בסערה מהים הצפוני, שוצפת אל הים הדרומי. כיצד תעשי זאת?"
"שוצפת אני כדבריך", השיבה הרוח. "אך כל הנועץ בי אצבעו או כף רגלו, עולה עלי. מאידך גיסא, בכוחי לקרוע לגזרים עצי ענק ולהרוס בנייני מידות. כוח זה ניתן רק לי. מתוך הרבה תבוסות קטנות זוכה אני בנצחון הגדול. לזכות בנצחון גדול - עניין לחכמים בלבד הוא."
כשביקר קונפוציוס בקואנג, הקיפוהו אנשי סונג סביב סביב. אך הוא המשיך לשורר אל הגיטרה שלו ללא הרף. "כיצד זה, מורי," דרש צה-לו, "שהנך כה עליז?"
"בוא ואומר לך," השיב קונפוציוס, "עת ארוכה לא הכרתי בכשלון, אך לשווא. הגורל הוא נגדי. זמן רב חיפשתי הצלחה, אך לשווא. השעה לא הגיעה. בימי יאו ושון, בכל הממלכה כולה לא היה מי שנכשל, אך לא בגלל תבונה. בימי צ'ייה וצ'ו, בכל הממלכה כולה לא היה מי שהצליח, אך לא בגלל טפשות. זו דרכן של הנסיבות.
"לשייט במים ללא מורא שרפי-ים ודרקונים - אומץ לב הדייגים הוא. להלך ביבשה ללא מורא שורי בר ונמרים - אומץ לב הציידים הוא. בהצטלב להבים בורקים, להתבונן במוות כבחיים - אומץ לב הלוחמים הוא. לדעת כי כשלון גורל הינו והצלחה - הזדמנות, להיות ללא חת בימים של סכנה גדולה - אומץ לב החכם הוא. אל נא תעורר מהומה, יו! גורלי נשלט ולא בידי."
"מפקד הגדודים הגיע אזי, מתנצל, "חשבנוך בטעות ליאנג הו, על כן הקפנוך." והסתלק.
קונג-סון לונג אמר למו מו-ויי, "בצעירותי למדתי את תורות הקדמונים. משגדלתי, הבינותי את לקחי החסד והחובה. למדתי את הדומים ואת השונים להפוך שווים, לסכל מחלוקות בדבר 'קושי' ו'לובן', להסכים לאשר אחרים דוחים, ולהצדיק את אשר אחרים חולקים עליו. גברתי על חוכמת הפילוסופים כולם ועל טיעוני כל האנשים. בטוח הייתי כי באמת הבנתי הכל. אך עתה, לאחר האזיני לצ'ואנג-צה, משתומם אני ואובד עצות. איני יודע אם שווה אני לו בדיון או בידע. איני יכול יותר לפתוח את פי. היכול אני לבקשך לגלות לי את הסוד?"
נשען הנסיך מו על השולחן ונאנח. הסתכל מעלה לשמיים וצחק, "הלא שמעת על הצפרדע בבאר הרדודה? הצפרדע אמרה לצב בים המזרחי, 'כמה טוב לי! מדלגת אני אל המעקה שמסביב לבאר, וחוזרת לנוח בחור בינות ללבנים שבורות. בשחותי, צפה אני על בתי-שחיי, מניחה לסתותי ממש מעל המים. בטבלי בבוץ, קוברת אני את כפות רגלי עד לקשת-הרגל, ולא הצדפות, הסרטנים או הראשנים מסביבי ישוו לי. וגם, מחזיקה אני בבריכה זו לבדי ובעלת באר רדודה, וזה אומר ששמחה אני ככל שאפשר להיות. מדוע שלא תבקרני?'
"טרם הוריד צב הים המזרחי את רגלו השמאלית, נתקעה ברכו הימנית, נרתע הוא לאחור והתחנן שיוותרו לו. סיפר לצפרדע על הים: 'אלף לי לא ישתוו לרוחבו, ואלף אמות-ים לעומקו. בימי יו הגדול, בתשע מעשר שנים היו שטפונות; אך אלו לא הוסיפו לנפחו. בימי טאנג, שבע משמונה היו שנות בצורת; אך אלו לא הסיגו חופיו לאחור. לא יושפע מחלוף הזמן, ולא יושפע מעודף או מחוסר מים - זוהי שמחתו הגדולה של הים המזרחי.' למשמע זאת, צפרדע הבאר הרדודה השתוממה למדי והרגישה קטנה מאוד, כמו אחת אבודה.
"למי שאינו יודע עדיין את דקויות הנכון והלא-נכון, נסיון להבין את צ'ואנג-צה כמוהו כיתוש המנסה לשאת הר, או חרק המנסה לשחות בנהר. מובן שיכשל. יותר מכך, מי שאינו יודע את התורות המעודנות ביותר, אך שמח הוא בהצלחה חולפת - האם אינו כמו הצפרדע בבאר?
"צ'ואנג-צה מטפס עתה מהממלכות התחתונות כדי להגיע לשמיים העליונים. בשבילו אין צפון או דרום; מעדנות נעלמות ארבע הנקודות, מוקפות במה שאין חקר לעומקו. אין לו מזרח ולא מערב - בהחילו מ"הלא ידוע הנסתר", יחזור אל "האחדות הגדולה". ואתה חושב למצוא את האמת שלו בחקירות ובטיעונים מציקים! דבר זה כמוהו כמי שמתבונן בשמיים מבעד לצינור, או כמי שמורה על האדמה עם מרצע. האין זה קטנוני?
"האף פעם לא שמעת על צעיר משולינג שהלך ללמוד צעידה בהאנטאן? בטרם למד את צעידת האנטאן, שכח את דרך הליכתו הוא, וזחל כל הדרך הביתה על ארבע. אם לא תסתלק עכשיו, תשכח את אשר יש לך ותאבד את אשר תדע." לסתו של קונג-סון לונג נשמטה, לשונו דבקה לחיכו, והוא חמק חרישית.
צ'ואנג-צה היה דג בנהר פו עת שלח נסיך צ'ו שני פקידים גבוהים לראותו. הם אמרו, "רצון נסיכנו הוא לשים על כתפיך את ניהול צ'ו." צ'ואנג-צה המשיך לדוג ללא שהסב את ראשו ואמר, "שמעתי שבצ'ו ישנו צב קדוש, שמת בן 3000 שנה. הנסיך שומר בקפידה על הצב סגור בתיבה במקדש אבותיו. האם מוטב היה לצב זה שיהיה מת ושרידיו מקודשים, או שיהיה חי וינענע בזנבו בבוץ?"
"מוטב לו שיהיה חי," ענו שני הפקידים, "ושינענע בזנבו בבוץ."
"הסתלקו!" צעק צ'ואנג-צה, "גם אני אנענע בזנבי בבוץ."
הואי-צה היה שר ראשי בליאנג, וצ'ואנג-צה הלך לפגשו. אמר מישהו, "צ'ואנג-צה הגיע. ברצונו להיות שר במקומך." מייד אחזו חיל ורעדה את הואי-צה, אשר שלושה ימים ושלושה לילות חיפשו בכל הארץ.
צ'ואנג-צה הלך אזי לראותו, ואמר, "בדרום ישנה צפור. מין עוף חול. התדע אותה? בהחילה לעוף מהים הדרומי אל הים הצפוני, לא תרד לנוח אלא על עץ הוו-טונג. לא תאכל דבר לבד מפרי הבמבוק, לא תשתה דבר לבד ממי המעיין הטהורים ביותר. ינשוף שאחז בגווית עכברוש רקובה, הביט למעלה אל עוף החול במעופו, וצווח. האם אינך צווח אלי בעניין ממלכת ליאנג שלך?"
צ'ואנג-צה והואי-צה התהלכו על הגשר שעל ההאו, ואמר הראשון, "ראה כיצד הדגים הקטנים מקפצים! זהו אושרו של הדג."
"אינך דג בעצמך," אמר הואי-צה, "כיצד יכול אתה לדעת את אושרו של הדג?"
"ואתה אינך אני," "השיב צ'ואנג-צה, "כיצד יכול אתה לדעת שאני איני יודע?"
"אם אני, שאיני אתה, איני יכול לדעת מה שאתה יודע." טען הואי-צה, "מכאן יוצא שאתה, שאינך דג, אינך יכול לדעת את אושרו של דג."
"נחזור לשאלה הראשונה." אמר צ'ואנג-צה. "שאלתני כיצד ידעתי את אושרו של הדג. מתוך שאלתך ברור הוא, שאתה ידעת שאני ידעתי. אני ידעתי זאת על גשר זה."
