הדאואיזם צץ לראשונה בתקופת שושלת האן, בסביבות 200 לפנה"ס, במהלך איסוף וארגון שיטתי של כל שנכתב ונהגה עד אז על-ידי השכבה המלומדת. כחלק מארגון זה, נערך סיווג של החשיבה והרעיונות ל"שש אסכולות": אסכולת ין-ינג; אסכולה קונפוציאנית; אסכולה מוהיסטית; אסכולה ליגלסטית; אסכולת השמות; ואסכולת הדאואיסטים. אוסף הרעיונות של הדאואיזם היה כבר בן 100-200 שנה, ותנועות דתיות פוסט-קלאסיות - ה- daojiao, "תורת הדאו" - ראו בו את מקורן.
למרות שהדאואיזם מזוהה עם לאו-צה, שחי במאה הששית לפה"ס והיה בן זמנו של קונפוציוס, ועם חיבור שהוא לכאורה כתב, הדאו-דה-ג'ינג, הוא לא החל עם הוגה אחד מסויים. זרם מחשבה זה פותח על-ידי אנשים שהעבירוהו בעל-פה הלאה, עד להיכתבו בשני טקסטים עיקריים: הדאו-דה-ג'ינג, מהמאה השלישית לפנה"ס, והצ'ואנג-צה, מהמאות הרביעית והשלישית לפנה"ס. האם הדאואיזם הינו דת או פילוסופיה? במשך תקופה ארוכה נתפסה הדת הדאואיסטית - daojiao - כהתנוונות של הפילוסופיה הדאואיסטית - daojia. אולם ההפרדה בין פילוסופיה לבין דת מקורה במחשבה המערבית, בעוד שבמחשבת המזרח היא אינה רלוונטית.
הדאו דה ג'ינג
הדאו-דה-ג'ינג כולל 81 פרקים, הנחלקים ל:
 |
עקרונות הדאואיזם המיוצגים בדאו-דה-ג'ינג
דאו
זהו המושג המרכזי ומשמעו "דרך" או "שביל"; ברוב המקרים הוא מתורגם כ"הדרך". החיים על-פי הדאואיזם מהווים יחידה אורגנית אחת שאינה ניתנת לחלוקה, והיקום על כל תופעותיו פועל על-פי מערכת חוקים טבעיים וקבועים, אשר מיוצגים בזרם בלתי פוסק של שינוי. בני האדם אינם יכולים לרדת לעומקו של הדאו, וכל כינוי שיכנוהו לא יצליח לתפוס את מהותו. אולם, בהיותם חלק מן האחדות הבלתי ניתנת לחלוקה, הם יכולים ללמוד את החוקים ולכוון עצמם בהתאם, כך שחייהם הופכים ל"דרך". הגישה הדאואיסטית גורסת שהשלב האולטימטיבי בקיום האנושי הוא להיות אחד עם הדאו, להיות חלק מהאחדות ומהזרימה הטבעית.
דה
אם כי התרגום המילולי למונח זה, המופיע בכותרת הדאו-דה-ג'ינג, הוא "מעלה", בכתובים הוא מופיע במשמעות של "כוח". זהו כוח שקיים בכל הדברים ואשר מקורו במהות העצמית שלהם, או בטבעם הפנימי האמיתי, בהיותו ביטוי של הדאו ומחובר לכוחו של היקום. אין הכוונה להפעלת כוח, המהווה הפרעה בסדר הקיים של הדברים.
כדי להציג את הדה, לאו-צה מציע את "שלושת האוצרות", אשר יעזרו לפתח את תפיסת אחדות החיים ואת הדרך להיות בהרמוניה עם הדאו: חמלה - היכולת לחוש חלק מהאנושות כולה; הסתפקות במועט/איזון - להשתמש במידה ובצורה מאוזנת במשאבי הדאו, המזין אותנו; ושפלות רוח - שמאפשרת להיות מונהג על-ידי כוחות יצירתיים של הדאו.
ין-ינג
עקרון ההרמוניה והשינוי. לסינים יש אמונה מושרשת בדבר היות השינוי המהות הבסיסית של הדברים. השינוי מסומל על-ידי שני כוחות, הין והינג, והדאו הינו התגלמות החילופין שמתרחשים בין שני כוחות אלו.
על-פי הכתובים הדאואיסטיים, החיים הינם תהליך תמידי של שינוי. את השינויים מחוללות שתי אנרגיות, או שני כוחות ראשוניים, הקיימים בכל הדברים ובכל התופעות. הם מתוארים כין וינג, זכר ונקבה, אור וחושך, שלילי וחיובי, פעיל וסביל, עודף וחוסר, מוביל ומובל, וכיוצא בזה. המשמעות המקורית של המונח מתייחסת לצד המואר ולצד האפל של הר. מנקודת המבט הדאואיסטית, שני הניגודים הקוטביים אינם נתפסים כמופרדים או כנמצאים בקונפליקט, אלא להיפך, הם תלויים האחד בשני ומשלימים האחד את השני, בהיותם בתנועה בלתי פוסקת תוך כדי פעולה הדדית. כאשר האחד מהם מגיע למלאות ולשלמות, זה הזמן בו האחר מתחיל לגדול. אלו הם הגאות והשפל של כוחות המציאות, ואינם אלא ביטויים של אחדות אחת שקיימת בבסיס כל התופעות. הכתבים העתיקים מורים על בחירה לא של האחד על פני השני, אלא על ראייתם כקשורים וכיוצאים האחד מן השני. בתוך השינוי התמידי קיים דגם מעגלי, כמו המעבר מהיום ללילה וחוזר חלילה, או כמו חילופי העונות.
מחשבה זו שונה מהמחשבה המערבית המסורתית, שגישתה דואליסטית והרואה את הדברים או כטובים או כרעים, או כרצויים או כבלתי-רצויים. התפיסה הדאואיסטית גורסת שאין חיובי ללא השלילי. צ'ואנג-צה, עליו ידובר בהמשך, אומר: "כל דבר יכול להיות 'ההוא', כל דבר יכול להיות 'זה'. בדרך זו אין החכם עוסק בהבחנות אלו, אלא רואה את האור מעבר לנכון וללא-נכון". הגישה הדאואיסטית בוחרת בשיתוף פעולה בין הניגודים המשלימים ולא בהתכחשות, בדיכוי או במאבק במה שנתפס כ"רע"; לקבל את ה"טוב" עם ה"רע", כזרימה הטבעית של הדאו.
וו-וויי
להיות אחד עם הדאו יכול רק מי שנמצא ב-wu wei, מושג קשה לתרגום, והסברו המסורתי כ"אי-עשייה" עלול להוליך שולל. הנמצא ב-wu wei פועל, אך הכוונה היא שהוא פועל בטבעיות, ללא שיתערב בזרם ההווייה. זוהי פעולה ספונטנית ונטולת מאמץ; אין היא אינרטית, עצלה או פסיבית, אלא היא חוויית הפעולה עם כיוון הזרם. היא מתאימה לזמן ולמקום ומשרתת מטרה נרחבת יותר של הרמוניה ואיזון.
עקרון הוו-וויי משמעו, בין השאר, שיש לחוות את הקיום כחלק מאחדות החיים, מהדאו, וזאת יש לעשות על-ידי צפייה והקשבה שקטה לקולות הסביבה ולקולותינו הפנימיים בדרך בלתי מתערבת ומקבלת.
צ'ואנג-צה מתייחס לסוג זה של הווייה בעולם כאל זרימה, או כאל "נדידה חסרת תכלית", קונצפט המנוגד לחלוטין לערכי התרבות של המערב. מבחינת נקודת המבט הדאואיסטית, אותן נקודות שכה מקובלות במחשבה המערבית - שאנו קיימים כישויות נפרדות, שאנו יכולים לשלוט במצבים על-ידי הפעלת רצוננו וכי תפקידנו הוא לכבוש את סביבתנו - הן הן שמובילות למצבים של דיסהרמוניה ושל חוסר איזון. הדאו, לדברי לאו-צה, מזין הכל, ועל-כן, אם נלך אתו תוך כדי יישום "אי-עשייה", הכל ייעשה.
החכם
האדם האידיאלי לפי הדאו-דה-ג'ינג הינו חכם ה-wu wei, שהינו כמו תינוק שזה עתה נולד, נע בטבעיות ללא תכנון וללא שייתמך על-ידי מבנים שנוצרו על-ידי אחרים, מרוקן וחסר יומרה. הוא מרכז את האנרגיה הפנימית, הצ'י, מצליל את ראייתו, חי בפשטות ובטבעיות חופשי מיצרים, מיושב בדעתו. הוא שומר על אלמנט הקבלה/הנשיות - ין, כדי לאזן את האסרטיביות והפעולה - ינג. אין הוא מחפש שליטה או התערבות, אין הוא מנסה לפתור או להבין סיבוכים בחיים ואם יעשה זאת - העולם יינזק. אין הוא מעורב בוויכוחים ובדין ודברים או מנסה להוכיח את נקודת המבט שלו, הוא גמיש ואינו מתנגד. הוא כמו המים, מנסה למצוא את מקומו, מתגבר על הקשה ועל החזק באמצעות גמישות ורכות. הוא פועל ללא ציפיה לגמול, אין הוא משאיר עקבות, הוא מאריך ימים ומשרה שלום, אין פוגע בו והוא הופך לבלתי מנוצח.
מנקודת המבט הדאואיסטית, המושג "חכם" מתייחס לאדם שפעולותיו נעשות תוך הרמוניה שלמה עם הסביבה, הן סביבתו המיידית והן היקום כולו. החכם הינו המודל שמציע הדאואיזם להווייה שהינה בהתאמה עם החוקים הטבעיים השולטים בחיים. לחשוב ולפעול כמו החכם משמע לכוונן את עצמך לזרימת החיים ולדאו.
לעומת המחשבה המערבית, לחכם הדאואיסטי יש חכמה שמעבר לידע אינטלקטואלי והיא משקפת הבנה עמוקה ואינטואיטיבית של החיים.
הצ'ואנג-צה
הצ'ואנג-צה הינו הטקסט השני בחשיבותו בדאואיזם ומורכב מאוסף סיפורים ושיחות דימיוניות, הנודע ביצירתיות שלו ובכשרונו להשתמש בשפה. שלא כמו הדאו-דה-ג'ינג המיוחס ללאו-צה המיתולוגי, הצ'ואנג-צה מכיל חומר שנכתב על-ידי אדם בשם צ'ואנג ג'ו, שחי במאה הרביעית לפה"ס, לו מיוחסים שבעת הפרקים הראשונים הנקראים "פרקים פנימיים". 26 הפרקים האחרים הם בעלי מקורות אחרים ולעתים מציגים נקודת מבט שונה מאלה הראשונים. הם נחלקים ל"פרקים החיצוניים" ול"פרקים המעורבים".
הצ'ואנג-צה גורס, שכדי להיות אחד עם הדאו ולהפוך ל"אדם אמיתי" יש לקיים מערכת של הרגלים ותירגולים, הכוללים מדיטציה. לשם כך אין צורך לסגת מן החיים, אולם יש להתנתק מקונבנציות חברתיות.
גם הצ'ואנג-צה מדבר על ה-wu wei. אנשים שניחנים בו נקראים חכמים, zhen ren,
והינם בעלי כוחות מופלאים. דבר זה נובע מן העובדה, שלא קיים פער בין הפילוסופיה לבין הדת בדאואיזם הקדום - האחדות עם הדאו משמעה יכולת לקבל את נקודת המבט של הדאו ללא הגבולות הקונצפטואליים והחושיים שלנו.
נושא חשוב בצ'ואנג-צה מתייחס לבני-האלמוות. לא ברור אם אכן האמין הצ'ואנג-צה שאנשים מסויימים חיים לעד, אך ברור שהוא חשב שבני האדם נמצאים כל הזמן בתהליך של שינוי מצורה אחת לצורה אחרת. האלמוות על-פי הדאואיזם הוא תוצאה של טרנספורמציית ה- wu xing, "חמש הפאזות", או "האלמנטים" - העקרון הסיני לפיו כל הדברים נמצאים במצב של יחסי גומלין בין עץ, אש, מים, מתכת ואדמה. הצ'ואנג-צה מלמד כיצד להביא לטרנספורמציה דרך מדיטציה, נשימה ונסיון.
בן-האלמוות המפורסם ביותר הוא הקיסר הצהוב, הואנג-די, ורבים הסיפורים בדאואיזם על בני אלמוות אחרים, שנודעו כמי שחיו בהרים. בניגוד לתפיסה במערב, האלמוות אינו מתת האל, אלא הוא תוצאה של מציאת הרמוניה עם הדאו, שביטויה בחכמה, במדיטציה וב- wu wei. המאבק להגיע ל-wu wei היה ניסיון להפוך לבן-אלמוות, להוולד מחדש ולגדל את זרע האלמותיות בפנים. חלק מהלימוד הדאואיסטי כלל חיקוי של טבע בעלי חיים, שנתפסו כפועלים ללא כוונה וללא רצון המאפיינים את בני האדם. תרגילים גופניים כללו ריקודי חיות ותנועות שעוצבו כך, שתתאפשר זרימה בלתי מוגבלת של כוח החיים הקוסמי - הצ'י. תנועות אחרות שעוצבו כדי לתעל את זרימת הצ'י נקראות טאי-צ'י או צ'י-גונג. הדאואיסטים תרגלו תרגילי נשימה והשתמשו בתרופות צמחיות ובאלכימיה להארכת החיים.
דאואיזם וקונפוציאניזם
לדאואיזם ולקונפוציאניזם יש מספר נקודות השקה, כמו פיתוח-עצמי וכמו התייחסות קונקרטית לחיים, בניגוד לאידיאות ולהפשטות. עם זאת, הדאואיזם מהווה אלטרנטיבה וביקורת לקונפוציוס. הדאו-דה-ג'ינג יוצא כנגד אבחנות מוסריות ואסתטיות שנעשות על-ידי בני אדם, שלפיו הן מקור הצרות והבעיות, ומציג את ה-wu wei כדרך הנכונה, לפיה אין מתערבים במהלך הדברים ואין מתנגדים להם. קונפוציוס וחסידיו רצו לשנות את העולם ולהיות פעילים בהכוונת הדברים ובתכנונם, בפיתוח, בחינוך ובחיפוש אחר פתרונות, בהבנת המציאות ובשליטה בה. הדאואיסטים חשבו שמאמצים אלה הם מקור התסכול וכי הקונפוציאנים כרו תהום בין האדם לבין הטבע, שמחלישה את בני האדם.
דאואיזם בתקופת האן
מה שיותר מאוחר נקרא דאואיזם, נתכנה במאות השלישית והשנייה לפה"ס בשם Huanglao Dao. זוהי אסכולה שמרכזה היה במדינת צ'י, כיום שאנדונג, ושליטיה היו צאצאי הואנג-די, הקיסר הצהוב. הקיסר וו, השישי בשושלת האן, הפך את הקונפוציאניזם לאידאולוגיה הרשמית של המדינה וכל הפקידות הבירוקרטית חוייבה ללמוד אותה. דבר זה גרם להעלאת המתח עם הדאואיזם, אם כי וו עצמו ואנשי חצרו המשיכו בפעילות דאואיסטית - כמו השימוש באלכימיה, טיפוס על הר טאי הקדוש, חיפוש אחר אריכות ימים וכו'.
למרות דיכוי הדאואיזם על-ידי הקיסר וו, עדיין גרמו התורות הדאואיסטיות לאי נחת ממדיניות האן ועוררו תסיסות. התנועה הדאואיסטית החשובה ביותר בתקופת האן נקראה "דרך המלומדים השמיימיים", tianshi dao. מקורה בנזיר Zhang Daoling, שחי בהרי סצ'ואן ושיאה בהקמת מדינת המלומד השמיימי. זו פרחה בדרום סין עם שקיעת שושלת האן ומנהיגיה לימדו, שחוליים אישיים ואזרחיים הם תוצאת ניהול כושל של כוחות הגוף והטבע.
השושלת הבאה, וויי, פירקה את המדינה מאחר שחששה מכוחה, מה שגרם לכך שחסידי המלומדים השמיימיים נפוצו בסין כולה וכוחה של התנועה נשמר, בעיקר במחוז שיאן, הודות לאוסף טקסטים פילוסופיים, פוליטיים ופולחניים, שעבר קאנוניזציה.
נאו-דאואיזם
כך נקראת התעוררות הדאואיזם שלאחר תקופת האן. הנפשות החשובות בו הם Wang Bi ו-Guo Xiang, אשר כתבו הערות לדאו-דה-ג'ינג ולצ'ואנג-צה, וכן גם "שבעת החכמים של מטע הבמבוק" הנודעים. ביטויו של הנאו-דאואיזם בתרבות כלל ציורי נוף, קליגרפיות, שירה ומוסיקה. הבולט מבין האמנים היה Ge-Hong, מן המאה הרביעית לספירה, שיצירתו "פרקים פנימיים של המלומד שדבק בפשטות" הינה היצירה הפילוסופית-דאואיסטית הגדולה של זמנו.
לאחר פלישת שבטים נודדים ממרכז אסיה לסין, דאואיסטים מהמסורת של המלומדים השמיימיים מהצפון היגרו לדרום וחל מיזוג בינם לבין דאואיסטים מגירסת גה-הונג. מיזוג זה בא לידי ביטוי בכתבי משפחת xu, שרבים מחבריה, בחיפושם אחר חכמה פילוסופית ואחר אריכות ימים, עברו להר מאו-שאן ליד העיר נאנג'ינג של היום. בהרים, לטענתם, התגלו לפניהם בני-אלמוות אשר הכתיבו להם חכמה חדשה וטקסטים חדשים של מוסר. חשיבותם של כתבים אלה טמונה באידאליזציה שעשו לחיפוש אחר אלמוות ובהפיכת העיסוק החומרי במדע האלכימיה של גה-הונג לצורה של מדיטציה רפלקטיבית. אסכולת הדאואיזם של שאנגצ'ינג, Shangqing, מהווה התחלת מסורת הידועה כ"אלכימיה הפנימית", neidan, חיפוש מיסטי אישי אחר חכמה.
אסכולה אחרת, לינגבאו, Lingbao, לקחה הרבה מבודהיזם ויצרה טקסטים המזכירים את הסוטרות הבודהיסטיות.
דאואיזם בתקופת טאנג
כפי שהוזכר קודם, הדאואיזם היווה ערש לבודהיזם שחדר לסין, ותרגומים רבים של טקסטים בודהיסטים עשו שימוש במושגים ממנו. היו בודהיסטים שראו בלאו-צה ייצוג של בודהה, והיו דאואיסטים שראו בבודהה ייצוג של הדאו, ומכאן של לאו-צה.
בתקופת שושלת טאנג, 618-906 לספירה, היה הדאואיזם הפילוסופיה האינטלקטואלית שעמדה בבסיס המחשבה הלאומית. המשפחה הקיסרית טענה להיותה צאצאה של לי, משפחתו של לאו-צה; לאו-צה נערץ על-פי צו קיסרי; פקידים קיבלו הכשרה על-פי הפילוסופיה, הפולחן והעשייה הדאואיסטית; וכן הוקם מרכז גדול בהר דרקון ונמר, long hu shan. תקופה זו הולידה את שני האמנים הדאואיסטים הגדולים - Wu Daozi בציור, ו-Li Bai בשירה. היו אלה דווקא אלכימאים דאואיסטים שהמציאו את אבק השריפה. עם התפשטות הבודהיזם חיפשו האינטלקטואלים, הן הדאואיסטים והן הקונפוציאנים, דרך הידברות עמו, והתוצאה היתה גירסת צ'אן בודהיזם, או כפי שהוא נודע ביפן - זן בודהיזם. Wang Zhe, שחי במאה ה 12, ייסד את "הדאואיזם של האמת הטוטאלית", Quanzhen, ומטרתו היתה להפוך את שלוש התורות לסינתזה אחת גדולה. לראשונה אימצו דאואיסטים חיי מנזר והתארגנו על-פי דוגמאות אותן ראו אצל הבודהיסטים. גירסה זו של הדאואיזם תרגמה את כתבי הדאו-דה-ג'ינג והצ'ואנג-צה כקוראים לדחיית הנאות הגוף והעולם החומרי. שושלת יואן המונגולית לקחה תחת חסותה ענף זה, אם כי פה ושם העדיפו חלק משליטיה את ענף "המלומדים השמיימיים בהר דרקון ונמר" כדי לחבל בכוחם של הראשונים. במאה ה 13 ציווה קובלאי חאן על השמדתם של כל כתבי הדאואיסטים מחוץ לדאו-דה-ג'ינג.
עם סילוק המונגולים ועליית שושלת מינג, שוקם השלטון הסיני. הקיסרים תמכו ביצירת קאנון דאואיסטי, Daozang, שנערך במאה ה 15. היה זה אוסף אקלקטי, שכלל גם טקסטים בודהיסטים וקונפוציאנים בעלי תוכן
הקשור לדאואיזם, שהשפעתו היתה בשיאה.
הרס הדאואיזם
השבטים המנצ'וריים, שהפכו לשליטי סין ב 1644 וייסדו את שושלת צ'ינג, היו כבר עם בואם תחת השפעת גולים קונפוציאניים שמרנים. הם ניטרלו את "המלומד השמיימי של הר דרקון ונמר" מכוחו בחצר המלוכה, ורק הענף של Quanzhen הותר. בסוף המאה ה 18, עם חדירת המערב, החלו להגיע מיסיונרים נוצריים, ובמאה ה 19 נוצרה תנועה משיחית שהתמרדה וזרעה הרס במוסדות דאואיסטיים ובודהיסטיים והשמידה הרבה מן הכתבים שלהם. במהלך רוב המאה ה 20 נמשכה המגמה של הרס השפעת הדאואיזם. ב 1926 נותרו רק שני עותקים של הקאנון הדאואיסטי, שכמעט והושמד כולו, לולא ניתנה רשות ברגע האחרון להעתיק את הקאנון אשר במנזר הענן הלבן. רוב החומר שנשאר עדיין לא נחקר ולא תורגם לשפות מערביות.
מהפכת התרבות, בין השנים 1966-1976, המשיכה את מגמת הרס הדאואיזם. מלומדים הוצאו להורג או חונכו מחדש, מנזרים נסגרו, שושלות שלמות נקטעו, כתבים הושמדו. פעם היו 300 אתרים דאואיסטיים בבייג'ינג, כיום יש רק כמה. עם זאת, הדאואיזם לא מת, אלא נשאר שיטה פילוסופית חיה ודרך חיים שנלמדת באוניברסיטאות בסין העממית.
דאו זהו המושג המרכזי ומשמעו "דרך" או "שביל"; ברוב המקרים הוא מתורגם כ"הדרך". החיים על-פי הדאואיזם מהווים יחידה אורגנית אחת שאינה ניתנת לחלוקה, והיקום על כל תופעותיו פועל על-פי מערכת חוקים טבעיים וקבועים, אשר מיוצגים בזרם בלתי פוסק של שינוי. בני האדם אינם יכולים לרדת לעומקו של הדאו, וכל כינוי שיכנוהו לא יצליח לתפוס את מהותו. אולם, בהיותם חלק מן האחדות הבלתי ניתנת לחלוקה, הם יכולים ללמוד את החוקים ולכוון עצמם בהתאם, כך שחייהם הופכים ל"דרך". הגישה הדאואיסטית גורסת שהשלב האולטימטיבי בקיום האנושי הוא להיות אחד עם הדאו, להיות חלק מהאחדות ומהזרימה הטבעית.
דה
אם כי התרגום המילולי למונח זה, המופיע בכותרת הדאו-דה-ג'ינג, הוא "מעלה", בכתובים הוא מופיע במשמעות של "כוח". זהו כוח שקיים בכל הדברים ואשר מקורו במהות העצמית שלהם, או בטבעם הפנימי האמיתי, בהיותו ביטוי של הדאו ומחובר לכוחו של היקום. אין הכוונה להפעלת כוח, המהווה הפרעה בסדר הקיים של הדברים.
כדי להציג את הדה, לאו-צה מציע את "שלושת האוצרות", אשר יעזרו לפתח את תפיסת אחדות החיים ואת הדרך להיות בהרמוניה עם הדאו: חמלה - היכולת לחוש חלק מהאנושות כולה; הסתפקות במועט/איזון - להשתמש במידה ובצורה מאוזנת במשאבי הדאו, המזין אותנו; ושפלות רוח - שמאפשרת להיות מונהג על-ידי כוחות יצירתיים של הדאו.
ין-ינג
עקרון ההרמוניה והשינוי. לסינים יש אמונה מושרשת בדבר היות השינוי המהות הבסיסית של הדברים. השינוי מסומל על-ידי שני כוחות, הין והינג, והדאו הינו התגלמות החילופין שמתרחשים בין שני כוחות אלו.
על-פי הכתובים הדאואיסטיים, החיים הינם תהליך תמידי של שינוי. את השינויים מחוללות שתי אנרגיות, או שני כוחות ראשוניים, הקיימים בכל הדברים ובכל התופעות. הם מתוארים כין וינג, זכר ונקבה, אור וחושך, שלילי וחיובי, פעיל וסביל, עודף וחוסר, מוביל ומובל, וכיוצא בזה. המשמעות המקורית של המונח מתייחסת לצד המואר ולצד האפל של הר. מנקודת המבט הדאואיסטית, שני הניגודים הקוטביים אינם נתפסים כמופרדים או כנמצאים בקונפליקט, אלא להיפך, הם תלויים האחד בשני ומשלימים האחד את השני, בהיותם בתנועה בלתי פוסקת תוך כדי פעולה הדדית. כאשר האחד מהם מגיע למלאות ולשלמות, זה הזמן בו האחר מתחיל לגדול. אלו הם הגאות והשפל של כוחות המציאות, ואינם אלא ביטויים של אחדות אחת שקיימת בבסיס כל התופעות. הכתבים העתיקים מורים על בחירה לא של האחד על פני השני, אלא על ראייתם כקשורים וכיוצאים האחד מן השני. בתוך השינוי התמידי קיים דגם מעגלי, כמו המעבר מהיום ללילה וחוזר חלילה, או כמו חילופי העונות.
מחשבה זו שונה מהמחשבה המערבית המסורתית, שגישתה דואליסטית והרואה את הדברים או כטובים או כרעים, או כרצויים או כבלתי-רצויים. התפיסה הדאואיסטית גורסת שאין חיובי ללא השלילי. צ'ואנג-צה, עליו ידובר בהמשך, אומר: "כל דבר יכול להיות 'ההוא', כל דבר יכול להיות 'זה'. בדרך זו אין החכם עוסק בהבחנות אלו, אלא רואה את האור מעבר לנכון וללא-נכון". הגישה הדאואיסטית בוחרת בשיתוף פעולה בין הניגודים המשלימים ולא בהתכחשות, בדיכוי או במאבק במה שנתפס כ"רע"; לקבל את ה"טוב" עם ה"רע", כזרימה הטבעית של הדאו.
וו-וויי
להיות אחד עם הדאו יכול רק מי שנמצא ב-wu wei, מושג קשה לתרגום, והסברו המסורתי כ"אי-עשייה" עלול להוליך שולל. הנמצא ב-wu wei פועל, אך הכוונה היא שהוא פועל בטבעיות, ללא שיתערב בזרם ההווייה. זוהי פעולה ספונטנית ונטולת מאמץ; אין היא אינרטית, עצלה או פסיבית, אלא היא חוויית הפעולה עם כיוון הזרם. היא מתאימה לזמן ולמקום ומשרתת מטרה נרחבת יותר של הרמוניה ואיזון.
עקרון הוו-וויי משמעו, בין השאר, שיש לחוות את הקיום כחלק מאחדות החיים, מהדאו, וזאת יש לעשות על-ידי צפייה והקשבה שקטה לקולות הסביבה ולקולותינו הפנימיים בדרך בלתי מתערבת ומקבלת.
צ'ואנג-צה מתייחס לסוג זה של הווייה בעולם כאל זרימה, או כאל "נדידה חסרת תכלית", קונצפט המנוגד לחלוטין לערכי התרבות של המערב. מבחינת נקודת המבט הדאואיסטית, אותן נקודות שכה מקובלות במחשבה המערבית - שאנו קיימים כישויות נפרדות, שאנו יכולים לשלוט במצבים על-ידי הפעלת רצוננו וכי תפקידנו הוא לכבוש את סביבתנו - הן הן שמובילות למצבים של דיסהרמוניה ושל חוסר איזון. הדאו, לדברי לאו-צה, מזין הכל, ועל-כן, אם נלך אתו תוך כדי יישום "אי-עשייה", הכל ייעשה.
החכם
האדם האידיאלי לפי הדאו-דה-ג'ינג הינו חכם ה-wu wei, שהינו כמו תינוק שזה עתה נולד, נע בטבעיות ללא תכנון וללא שייתמך על-ידי מבנים שנוצרו על-ידי אחרים, מרוקן וחסר יומרה. הוא מרכז את האנרגיה הפנימית, הצ'י, מצליל את ראייתו, חי בפשטות ובטבעיות חופשי מיצרים, מיושב בדעתו. הוא שומר על אלמנט הקבלה/הנשיות - ין, כדי לאזן את האסרטיביות והפעולה - ינג. אין הוא מחפש שליטה או התערבות, אין הוא מנסה לפתור או להבין סיבוכים בחיים ואם יעשה זאת - העולם יינזק. אין הוא מעורב בוויכוחים ובדין ודברים או מנסה להוכיח את נקודת המבט שלו, הוא גמיש ואינו מתנגד. הוא כמו המים, מנסה למצוא את מקומו, מתגבר על הקשה ועל החזק באמצעות גמישות ורכות. הוא פועל ללא ציפיה לגמול, אין הוא משאיר עקבות, הוא מאריך ימים ומשרה שלום, אין פוגע בו והוא הופך לבלתי מנוצח.
מנקודת המבט הדאואיסטית, המושג "חכם" מתייחס לאדם שפעולותיו נעשות תוך הרמוניה שלמה עם הסביבה, הן סביבתו המיידית והן היקום כולו. החכם הינו המודל שמציע הדאואיזם להווייה שהינה בהתאמה עם החוקים הטבעיים השולטים בחיים. לחשוב ולפעול כמו החכם משמע לכוונן את עצמך לזרימת החיים ולדאו.
לעומת המחשבה המערבית, לחכם הדאואיסטי יש חכמה שמעבר לידע אינטלקטואלי והיא משקפת הבנה עמוקה ואינטואיטיבית של החיים.
הצ'ואנג-צה
הצ'ואנג-צה הינו הטקסט השני בחשיבותו בדאואיזם ומורכב מאוסף סיפורים ושיחות דימיוניות, הנודע ביצירתיות שלו ובכשרונו להשתמש בשפה. שלא כמו הדאו-דה-ג'ינג המיוחס ללאו-צה המיתולוגי, הצ'ואנג-צה מכיל חומר שנכתב על-ידי אדם בשם צ'ואנג ג'ו, שחי במאה הרביעית לפה"ס, לו מיוחסים שבעת הפרקים הראשונים הנקראים "פרקים פנימיים". 26 הפרקים האחרים הם בעלי מקורות אחרים ולעתים מציגים נקודת מבט שונה מאלה הראשונים. הם נחלקים ל"פרקים החיצוניים" ול"פרקים המעורבים".הצ'ואנג-צה גורס, שכדי להיות אחד עם הדאו ולהפוך ל"אדם אמיתי" יש לקיים מערכת של הרגלים ותירגולים, הכוללים מדיטציה. לשם כך אין צורך לסגת מן החיים, אולם יש להתנתק מקונבנציות חברתיות. גם הצ'ואנג-צה מדבר על ה-wu wei. אנשים שניחנים בו נקראים חכמים, zhen ren, והינם בעלי כוחות מופלאים. דבר זה נובע מן העובדה, שלא קיים פער בין הפילוסופיה לבין הדת בדאואיזם הקדום - האחדות עם הדאו משמעה יכולת לקבל את נקודת המבט של הדאו ללא הגבולות הקונצפטואליים והחושיים שלנו.
נושא חשוב בצ'ואנג-צה מתייחס לבני-האלמוות. לא ברור אם אכן האמין הצ'ואנג-צה שאנשים מסויימים חיים לעד, אך ברור שהוא חשב שבני האדם נמצאים כל הזמן בתהליך של שינוי מצורה אחת לצורה אחרת. האלמוות על-פי הדאואיזם הוא תוצאה של טרנספורמציית ה- wu xing, "חמש הפאזות", או "האלמנטים" - העקרון הסיני לפיו כל הדברים נמצאים במצב של יחסי גומלין בין עץ, אש, מים, מתכת ואדמה. הצ'ואנג-צה מלמד כיצד להביא לטרנספורמציה דרך מדיטציה, נשימה ונסיון.
בן-האלמוות המפורסם ביותר הוא הקיסר הצהוב, הואנג-די, ורבים הסיפורים בדאואיזם על בני אלמוות אחרים, שנודעו כמי שחיו בהרים. בניגוד לתפיסה במערב, האלמוות אינו מתת האל, אלא הוא תוצאה של מציאת הרמוניה עם הדאו, שביטויה בחכמה, במדיטציה וב- wu wei. המאבק להגיע ל-wu wei היה ניסיון להפוך לבן-אלמוות, להוולד מחדש ולגדל את זרע האלמותיות בפנים. חלק מהלימוד הדאואיסטי כלל חיקוי של טבע בעלי חיים, שנתפסו כפועלים ללא כוונה וללא רצון המאפיינים את בני האדם. תרגילים גופניים כללו ריקודי חיות ותנועות שעוצבו כך, שתתאפשר זרימה בלתי מוגבלת של כוח החיים הקוסמי - הצ'י. תנועות אחרות שעוצבו כדי לתעל את זרימת הצ'י נקראות טאי-צ'י או צ'י-גונג. הדאואיסטים תרגלו תרגילי נשימה והשתמשו בתרופות צמחיות ובאלכימיה להארכת החיים.
דאואיזם וקונפוציאניזם
לדאואיזם ולקונפוציאניזם יש מספר נקודות השקה, כמו פיתוח-עצמי וכמו התייחסות קונקרטית לחיים, בניגוד לאידיאות ולהפשטות. עם זאת, הדאואיזם מהווה אלטרנטיבה וביקורת לקונפוציוס. הדאו-דה-ג'ינג יוצא כנגד אבחנות מוסריות ואסתטיות שנעשות על-ידי בני אדם, שלפיו הן מקור הצרות והבעיות, ומציג את ה-wu wei כדרך הנכונה, לפיה אין מתערבים במהלך הדברים ואין מתנגדים להם. קונפוציוס וחסידיו רצו לשנות את העולם ולהיות פעילים בהכוונת הדברים ובתכנונם, בפיתוח, בחינוך ובחיפוש אחר פתרונות, בהבנת המציאות ובשליטה בה. הדאואיסטים חשבו שמאמצים אלה הם מקור התסכול וכי הקונפוציאנים כרו תהום בין האדם לבין הטבע, שמחלישה את בני האדם.
דאואיזם בתקופת האן
מה שיותר מאוחר נקרא דאואיזם, נתכנה במאות השלישית והשנייה לפה"ס בשם Huanglao Dao. זוהי אסכולה שמרכזה היה במדינת צ'י, כיום שאנדונג, ושליטיה היו צאצאי הואנג-די, הקיסר הצהוב. הקיסר וו, השישי בשושלת האן, הפך את הקונפוציאניזם לאידאולוגיה הרשמית של המדינה וכל הפקידות הבירוקרטית חוייבה ללמוד אותה. דבר זה גרם להעלאת המתח עם הדאואיזם, אם כי וו עצמו ואנשי חצרו המשיכו בפעילות דאואיסטית - כמו השימוש באלכימיה, טיפוס על הר טאי הקדוש, חיפוש אחר אריכות ימים וכו'.למרות דיכוי הדאואיזם על-ידי הקיסר וו, עדיין גרמו התורות הדאואיסטיות לאי נחת ממדיניות האן ועוררו תסיסות. התנועה הדאואיסטית החשובה ביותר בתקופת האן נקראה "דרך המלומדים השמיימיים", tianshi dao. מקורה בנזיר Zhang Daoling, שחי בהרי סצ'ואן ושיאה בהקמת מדינת המלומד השמיימי. זו פרחה בדרום סין עם שקיעת שושלת האן ומנהיגיה לימדו, שחוליים אישיים ואזרחיים הם תוצאת ניהול כושל של כוחות הגוף והטבע. השושלת הבאה, וויי, פירקה את המדינה מאחר שחששה מכוחה, מה שגרם לכך שחסידי המלומדים השמיימיים נפוצו בסין כולה וכוחה של התנועה נשמר, בעיקר במחוז שיאן, הודות לאוסף טקסטים פילוסופיים, פוליטיים ופולחניים, שעבר קאנוניזציה.
נאו-דאואיזם
כך נקראת התעוררות הדאואיזם שלאחר תקופת האן. הנפשות החשובות בו הם Wang Bi ו-Guo Xiang, אשר כתבו הערות לדאו-דה-ג'ינג ולצ'ואנג-צה, וכן גם "שבעת החכמים של מטע הבמבוק" הנודעים. ביטויו של הנאו-דאואיזם בתרבות כלל ציורי נוף, קליגרפיות, שירה ומוסיקה. הבולט מבין האמנים היה Ge-Hong, מן המאה הרביעית לספירה, שיצירתו "פרקים פנימיים של המלומד שדבק בפשטות" הינה היצירה הפילוסופית-דאואיסטית הגדולה של זמנו.
לאחר פלישת שבטים נודדים ממרכז אסיה לסין, דאואיסטים מהמסורת של המלומדים השמיימיים מהצפון היגרו לדרום וחל מיזוג בינם לבין דאואיסטים מגירסת גה-הונג. מיזוג זה בא לידי ביטוי בכתבי משפחת xu, שרבים מחבריה, בחיפושם אחר חכמה פילוסופית ואחר אריכות ימים, עברו להר מאו-שאן ליד העיר נאנג'ינג של היום. בהרים, לטענתם, התגלו לפניהם בני-אלמוות אשר הכתיבו להם חכמה חדשה וטקסטים חדשים של מוסר. חשיבותם של כתבים אלה טמונה באידאליזציה שעשו לחיפוש אחר אלמוות ובהפיכת העיסוק החומרי במדע האלכימיה של גה-הונג לצורה של מדיטציה רפלקטיבית. אסכולת הדאואיזם של שאנגצ'ינג, Shangqing, מהווה התחלת מסורת הידועה כ"אלכימיה הפנימית", neidan, חיפוש מיסטי אישי אחר חכמה.
אסכולה אחרת, לינגבאו, Lingbao, לקחה הרבה מבודהיזם ויצרה טקסטים המזכירים את הסוטרות הבודהיסטיות.
דאואיזם בתקופת טאנג
כפי שהוזכר קודם, הדאואיזם היווה ערש לבודהיזם שחדר לסין, ותרגומים רבים של טקסטים בודהיסטים עשו שימוש במושגים ממנו. היו בודהיסטים שראו בלאו-צה ייצוג של בודהה, והיו דאואיסטים שראו בבודהה ייצוג של הדאו, ומכאן של לאו-צה.
בתקופת שושלת טאנג, 618-906 לספירה, היה הדאואיזם הפילוסופיה האינטלקטואלית שעמדה בבסיס המחשבה הלאומית. המשפחה הקיסרית טענה להיותה צאצאה של לי, משפחתו של לאו-צה; לאו-צה נערץ על-פי צו קיסרי; פקידים קיבלו הכשרה על-פי הפילוסופיה, הפולחן והעשייה הדאואיסטית; וכן הוקם מרכז גדול בהר דרקון ונמר, long hu shan. תקופה זו הולידה את שני האמנים הדאואיסטים הגדולים - Wu Daozi בציור, ו-Li Bai בשירה. היו אלה דווקא אלכימאים דאואיסטים שהמציאו את אבק השריפה. עם התפשטות הבודהיזם חיפשו האינטלקטואלים, הן הדאואיסטים והן הקונפוציאנים, דרך הידברות עמו, והתוצאה היתה גירסת צ'אן בודהיזם, או כפי שהוא נודע ביפן - זן בודהיזם. Wang Zhe, שחי במאה ה 12, ייסד את "הדאואיזם של האמת הטוטאלית", Quanzhen, ומטרתו היתה להפוך את שלוש התורות לסינתזה אחת גדולה. לראשונה אימצו דאואיסטים חיי מנזר והתארגנו על-פי דוגמאות אותן ראו אצל הבודהיסטים. גירסה זו של הדאואיזם תרגמה את כתבי הדאו-דה-ג'ינג והצ'ואנג-צה כקוראים לדחיית הנאות הגוף והעולם החומרי. שושלת יואן המונגולית לקחה תחת חסותה ענף זה, אם כי פה ושם העדיפו חלק משליטיה את ענף "המלומדים השמיימיים בהר דרקון ונמר" כדי לחבל בכוחם של הראשונים. במאה ה 13 ציווה קובלאי חאן על השמדתם של כל כתבי הדאואיסטים מחוץ לדאו-דה-ג'ינג.
עם סילוק המונגולים ועליית שושלת מינג, שוקם השלטון הסיני. הקיסרים תמכו ביצירת קאנון דאואיסטי, Daozang, שנערך במאה ה 15. היה זה אוסף אקלקטי, שכלל גם טקסטים בודהיסטים וקונפוציאנים בעלי תוכן הקשור לדאואיזם, שהשפעתו היתה בשיאה.
הרס הדאואיזם
השבטים המנצ'וריים, שהפכו לשליטי סין ב 1644 וייסדו את שושלת צ'ינג, היו כבר עם בואם תחת השפעת גולים קונפוציאניים שמרנים. הם ניטרלו את "המלומד השמיימי של הר דרקון ונמר" מכוחו בחצר המלוכה, ורק הענף של Quanzhen הותר. בסוף המאה ה 18, עם חדירת המערב, החלו להגיע מיסיונרים נוצריים, ובמאה ה 19 נוצרה תנועה משיחית שהתמרדה וזרעה הרס במוסדות דאואיסטיים ובודהיסטיים והשמידה הרבה מן הכתבים שלהם. במהלך רוב המאה ה 20 נמשכה המגמה של הרס השפעת הדאואיזם. ב 1926 נותרו רק שני עותקים של הקאנון הדאואיסטי, שכמעט והושמד כולו, לולא ניתנה רשות ברגע האחרון להעתיק את הקאנון אשר במנזר הענן הלבן. רוב החומר שנשאר עדיין לא נחקר ולא תורגם לשפות מערביות.מהפכת התרבות, בין השנים 1966-1976, המשיכה את מגמת הרס הדאואיזם. מלומדים הוצאו להורג או חונכו מחדש, מנזרים נסגרו, שושלות שלמות נקטעו, כתבים הושמדו. פעם היו 300 אתרים דאואיסטיים בבייג'ינג, כיום יש רק כמה. עם זאת, הדאואיזם לא מת, אלא נשאר שיטה פילוסופית חיה ודרך חיים שנלמדת באוניברסיטאות בסין העממית.
המאמר מסתמך בעיקר על:
1. Littlejohn, Ronnie. Daoist Philosophy, The Internet Encyclopedia of Philosophy. www.iep.utm.edu/d/daoism.htm
2. Kardash, Ted. Taoism: Ageless Wisdom for a Modern World. www.jadedragon.com/dragon.html
