מבט היסטורי על התפתחות ועל השתנות הטאי-צ'י צ'ואן
מאת: זאב פוקס, "חרב לעט", גליון ראשון, נוב' 1999*
הקדמה
טאי-צ'י, כחלק מהחיים, הינו דבר חי ומשתנה. המורה משתנה עם השנים, התלמידים שונים מהמורה, החברה משתנה ולכל אלו השפעה ישירה על צורת התרגול והתנועה. השינויים הטבעיים הללו מובילים לשתי תופעות נפוצות: האחת, קיום מגוון עצום של סגנונות ודרכי לימוד, ממנו צמחה האמרה הסינית "המורה הוא הסגנון". והשנייה, השאיפה ללמוד ולתרגל את "הדבר האמיתי", שכלל לא ברור אם הוא קיים.
בעולם הטאי-צ'י מוכרים כיום, לבד מן הסגנונות הגדולים - צ'ן, יאנג, וו- Wu, וו-Woo, סון, האו, גם סגנונות נפוצים פחות - לי, פו, שו ועוד, וכן סגנונות משולבים רבים. כל סגנון כולל מספר תבניות הנקראות בשמות שונים: התבנית הגדולה, המקורית, המהירה, הקטנה, התחרותית ועוד. עושר זה של שיטות תרגול יכול לבלבל את המתרגל ואף את המורה. אחת הדרכים להבין את המגוון מבלי לאבד את הסגנון שבו מתאמנים כרוך בבחינה היסטורית של התפתחות הסגנונות. אני מאמין, כי על-ידי לימוד השוואתי של תנוחות ושל טכניקות שונות ניתן להעמיק בהבנת השיטה בה אנו מתאמנים.
דרכים נוספות להבנת הדומה והשונה בסגנונות השונים כרוכות בבחינת ההקשרים של הכתובים הקלאסיים, בהשוואת יישומים לחימתיים שונים של התנועה, ובהבדלי הדגשים בתרגול.
המקורות לכתיבת מאמר זה שונים מבחינת איכותם ההיסטורית, אך בעיקר התבססתי על שלושה היסטוריונים של אומנויות הלחימה, שגישתם מאוזנת: טאנג גה וו, מבייג'ינג; גו ליו שנג, משנחאי; מייקל א. ד'מרקו, מארה"ב.
מבוא
ההיסטוריה, לפי התפיסה הסינית, אינה תהליך ליניארי של התפתחות האדם. להיפך, התפיסה הסינית רואה את העבר כתור הזהב של ההישגים האנושיים, ואולי כך גם את העתיד, בעוד ההווה מתואר תמיד כעידן הבינוניות והשקיעה. אפילו קונפוציוס, החכם הסיני הנערץ ביותר בכל הזמנים שחי לפני כ 2500 שנה, הדגיש שהוא אינו אלא חוליה בשרשרת הידע וכי הקדמונים עלו עליו בכל. הסינים מאמינים כי כל הדברים הטובים היו נחלת הקדמונים וכי הם נעלמו עם השנים. גם אומנויות הלחימה אינן יוצאות מן הכלל, ואמני העבר מתוארים תמיד כבעלי יכולות מופלגות בכל התחומים.
תפיסה זו, לצד מודעות היסטוריוגרפית מאוד מפותחת - הסינים כותבים היסטוריה ברציפות מזה 2200 שנה - מציבה קושי בניסיון אובייקטיבי לרדת לעומקם של מקורות הטאי-צ'י צ'ואן. אפילו כיום, עם התפתחות הידע והפתיחות היחסית, בתי ספר רבים לטאי-צ'י צ'ואן אינם ברורים לחלוטין לגבי מוצאם ברמה של דור ושניים לאחור, לא כל שכן לגבי האבות המייסדים.
השאיפה המוטבעת באופי הסיני לאותנטיות ולהתייחסות על שושלת יוחסין מפוארת עברה אף היא עם הטאי-צ'י למערב, כחלק מתרבות הטאי-צ'י. על-כן, לדעתי, יש לנסות ולהפיג את הערפל סביב שושלת היוחסין המרכזית של הטאי-צ'י. הניסיון מלמדני, כי הידע ההיסטורי יכול גם לעזור לתלמידי טאי-צ'י צ'ואן במפגש עם בתי ספר אחרים, כדי להבין את הרקע ההיסטורי להבדלים בגישות ובשיטה.
התיאוריות על ההתפתחות הקדומה
אחת התיאוריות גורסת כי הטאי-צ'י צ'ואן התפתח במהלך המאה השישית לספירה, בפרובינציה ג'יאנגסו אשר בדרום סין. תיאוריה נוספת גורסת כי מקור הטאי-צ'י צ'ואן הוא בצפון סין, במחצית הראשונה של שושלת טאנג, המאה השביעית. שתי התיאוריות מתבססות על ספרות שמקורה עמום ושפירושה אינו חד משמעי. העובדה שלטאי-צ'י צ'ואן אין אזכור בספרות מאוחרת עד הגיעו לכפר משפחת צ'ן במאה השש-עשרה, מערערת לדעת החוקרים את אמינות המקורות הקדמוניים, מה גם שפירושם, כאמור, אינו חד משמעי.
אין ספק כי בסין הקיסרית העתיקה התפתחו בתי ספר רבים לקונג פו, אך ספק הוא אם שיטה הנקראת טאי-צ'י והמוזכרת במקורות הקדומים, אם אכן היא שיטת לחימה, קשורה בקשר ישיר לטאי-צ'י צ'ואן העכשווי. מאחר ובסין ישנה נטייה לכבד אומנות או כל עיסוק שהוא רק אם שורשי הידע מגיעים עד העבר הרחוק, ההקשרים שלעיל הינם היסטוריוגרפיים בלבד לדעת היסטוריונים כיום.
התיאוריה על צ'אנג סן-פנג כממציא השיטה
רבים ממורי הטאי-צ'י צ'ואן כיום מתייחסים לצ'אנג סן-פנג כאל ממציא השיטה ומעצבה. על-פי פי המסורת, צ'אנג סן-פנג היה טאואיסט מתבודד על ההר וודאנג בפרובינציית הביי. הוא נחשב לאלכימאי בולט ולאדם בעל יכולת קונג פו מהמדרגה הראשונה. רוב הרשומות מתארות אותו כאדם גבוה במיוחד, מזוקן ובעל עיניים גדולות, עם כוחות פלאיים: רכיבה על עגור, הימצאות במקומות שונים בעת ובעונה אחת ואף חזרה לחיים לאחר מותו המשוער בסוף המאה הארבע-עשרה. צ'אנג סן-פנג חי חיים ממושכים להפליא לפי האזכורים במקורות היסטוריים, שהחלו במאה השתים-עשרה.
כתוצאה מפרסומו בקרב האוכלוסייה המקומית, שלחו שלושה קיסרים שונים שליחים כדי למצאו ולבקשו לבוא לארמון, אך לשווא. למרות שלא נמצא ולא נראה מעולם, הונצח צ'אנג
סן-פנג ונכנס לפנתאון האלים בשנת 1459, בתחילת שושלת מינג, וכיום מוקדש אולם ל"בן האלמוות צ'אנג סן-פנג" במקדש "הענן הלבן" של הכת הטאואיסטית צ'ואן ג'ן במערב בייג'ינג. מינוי קיסרי-בירוקרטי לאלים ולבני-אלמוות מקובל בסין והוא אחד מגילויי הדת העממית וקשריה לשלטון.
רוב הרשומות החיצוניות שאינן קיסריות, הינן מגמתיות בשאיפתן להוסיף הילה, דתית למחצה, לצ'אנג סן-פנג האלוהי. ישנה אף כת טאואיסטית-עממית בסין, הנפוצה בעיקר בסצ'ואן, הסוגדת לרוחו של צ'אנג סן-פנג ומעלה אותה באוב. עם זאת חשוב לציין, כי באף אחת מהביוגרפיות, הקיסריות-רשמיות ושאינן רשמיות, ואף לא בספר המסכם את המקורות השונים שחובר בשנת 1723 בשם "הרשימות המלאות של סן-פנג", לא מוזכרים הטאי-צ'י צ'ואן וצ'אנג סן-פנג בנשימה אחת, קל וחומר שאין צ'אנג מוזכר כממציא השיטה. אפילו אזכור של שיטת האיגרוף בה התאמן חסר מהרשומות. למעשה, איננו יודעים על כך דבר מלבד שהיה "בעל קונג פו מהמדרגה הראשונה", דבר הניתן לפרשנות מגוונת, בהתבסס על העובדה כי קונג פו פירושו מיומנות, ולאו דווקא בלחימה.
האזכורים הראשונים של צ'אנג סן-פנג כממציא השיטה נמצאים במקורות מסוף המאה התשע-עשרה ותחילת המאה העשרים, ושייכים לבית הספר של משפחת יאנג מבייג'ינג. כשמצרפים את העובדות אחת לשנייה מתחוור, כי ייחוס המצאת הטאי-צ'י לצ'אנג סן-פנג הינה תופעה מאוחרת הקיימת במקורות מגמתיים בלבד, כגון ברשומת ההיסטוריה של בית ספר מסוים שנכתבה בידי המורה.
קרוב לוודאי כי דמותו של צ'אנג סן-פנג תופסת בתרבות הסינית את המקום שנשמר לדמות סמלית בעלת הילה דתית עם קישור למקורות קדומים, כשם שבודהידהרמה ממלא את המקום שנשמר לממציא אומנויות הלחימה במנזר שאולין. המנזר שבהר וודאנג, שנודע אף הוא באומנויות הלחימה שנלמדו בו, לדוגמא, מוקדש לאלוהות טאואיסטית-עממית בשם צ'ן וו, אל שהפולחן לו היה נפוץ ביותר בתקופת שקיעתה של השושלת המונגולית ותחילת שושלת מינג. תקופת שושלת מינג היתה לתקופת הפריחה של הטאואיזם העממי, על הטכניקות האזוטריות שבו, התפיסות המיסטיות והאמונה בריבוי האלים. התכונות העל אנושיות של צ'אנג סן-פנג גם מתאימות לתבניות תרבותיות האופייניות לתקופה זו, וגם משרתות כלי להאדרת ולקילוס הטאי-צ'י. עד היום ישנם המאמינים, למרות עובדות סותרות, כי האל הזה התגלה בחלום לצ'אנג סן-פנג ולימד אותו את הטאי-צ'י.
בחינה היסטורית של מקורות אמינים מגלה כי הטאי-צ'י צ'ואן נלמד ומועבר הלאה זה כמאתיים-שלוש מאות שנה. אם נרצה להצביע על מקום המזוהה עם בית ספר לטאי-צ'י הרי יהיה זה, ללא ספק, כפר משפחת צ'ן - ChenJiaGou - שבו עדיין, מקץ מאתיים שנה, נלמד הטאי-צ'י כדבר חי. יתרה מכך, אף אחד מהמורים בכפר זה אינו מייחס את מקור הטאי-צ'י לצ'אנג סן-פנג, אלא הם גורסים תיאוריה משל עצמם.
התיאוריה על היווצרות הטאי-צ'י בכפר משפחת צ'ן
לאלו שאינם דבקים בתיאוריה המייחסת לטאי-צ'י מוצא קדום ומסתורי, היווצרות הטאי-צ'י בכפר משפחת צ'ן נראית גרסה מתקבלת על הדעת. גרסה זו מספקת מקום, זמן, מורים ידועים הניתנים לאשרור ברשומות היסטוריות עצמאיות, וחפיפה מרשימה בין גרסאות שונות.
שם הכפר נובע מהעובדה הפשוטה שהרוב המוחלט של תושביו שייך למשפחה אחת, משפחת צ'ן, ומיוחס לאב קדמון אחד שהיגר לשם ממקום אחר. זהו כפר קטן בפרובינצייה חנאן המונה כ 2000 משפחות, נמצא קילומטרים ספורים מצפון לנהר הצהוב ומשתייך לאזור שין שבמנהלת וון. הכפר ממוקם כ 130 קילומטרים מהעיר לואויאנג, ששימשה בחלק מהעבר הקיסרי כבירה וכמרכז תרבותי וכלכלי חשוב ביותר עד היום. הכפר קרוב אף יותר, כשני ימי הליכה, למרכז הידוע ביותר בסין לאומנויות לחימה, מנזר שאולין.
הסמיכות הגדולה של שני מרכזי אומנויות לחימה אלה ושל אחרים, הידועים פחות, אינה מקרית. האזור נחשב אחד האזורים הפוריים ביותר בסין ומרכז תרבותי ומאז ימי קדם חמדו את השליטה בו שבטים נוודים שונים, פורעי חוק ומורדים בשלטון.
סין של ימי שושלת מינג, למן המאה הארבע-עשרה עד למאה השבע-עשרה, החזירה לבסיס שיטת השלטון את הנוהג הקונפוציאני המסורתי, לאחר שלטון ממושך של שושלת המונגולים מצאצאי ג'ינג'יס חאן. בהתאם לכך העבירה השושלת הקיסרית לרשות המשפחה סמכויות שלטוניות רבות, כגון חינוך, שמירה, שיפוט ותחזוקת התשתיות. כתוצאה ממגמה שלטונית זו הועבר גם נושא הלחימה אל הכפרים, תחת שיתקיים כקודם בבתי המדרש הצבאיים. המנהג להזמין מורים לאומנויות לחימה שונות לתקופות ממושכות על-מנת ללמד את האומנות נפוץ בכפרים רבים באותה תקופה, ביחוד באזורים לא יציבים או באזורים בעלי נגישות למורים מעולים.
ההיסטוריה המשפחתית של כפר משפחת צ'ן מצביעה על תרגול אומנויות לחימה שונות למעלה משלוש מאות שנה, למעשה מאז היווסד הכפר על-ידי צ'ן גווה. ואולם, ראשית הטאי-צ'י מיוחס ברוב המקורות לשני אישים בולטים: וואנג צונג-יואה - Wang Tsung-Yueh, וצ'ן וואנג-טינג - Chen Wang-Ting.
צ'ן וואנג-טינג
צ'ן וואנג-טינג נחשב ללוחם גדול ולממסד סגנון הלחימה של משפחת צ'ן, כולל הטאי-צ'י צ'ואן. הוא שימש כמפקד חיל המצב המקומי של מנהלת וון, שכללה גם את הכפר, ולמד ממורים רבים אומנויות לחימה שונות, אותן צירף לסגנונו האישי. אחד ממוריו המפורסמים היה גנרל צ'י ג'י-גואנג, שהרכיב שיטה משלו משישה עשר סגנונות לחימה.
ממצאים ותעודות רבות מעידים על היות צ'ן וואנג-טינג ממציא השיטה המשפחתית ואף ממציא שיטת האימון הידועה Push Hands. על-פי המקורות חילק צ'ן וואנג-טינג את הלימוד לחמישה שלבי לימוד, עם שבע תבניות תנועה הנלמדות בנפרד בכל שלב. למרות שרוב המורים מלמדים חלק קטן משיטה זו בשלבים הבסיסיים, מעטים מאוד מבין תושבי הכפר כיום, לא כל שכן מחוץ לכפר, הטוענים לדעת את שיטתו כולה.
וואנג צונג-יואה
וואנג צונג-יואה היה יליד שאנשי, פרובינציה מצפון-מערב לחנאן. המקורות מספרים כי הוא לימד את בני צ'ן שיטת לחימה חדשה בעת ששהה בכפר באמצע המאה השמונה-עשרה. הוא היה מורה בבית-ספר קונפוציאני ונחשב לאדם משכיל ורחב ידע. וואנג צונג-יואה שילב תפיסות קוסומולוגיות, כגון תפיסת היין והינג, עם שלוש-עשרה התנוחות המקוריות המיוחסות לצ'ן וואנג-טינג, ויצר רצף תנועות מסוג חדש. המאמר הקלאסי "טאי-צ'י צ'ואן לון" - דיון באגרוף הטאי-צ'י - מיוחס לו, ולמעשה זהו האזכור ההיסטורי הראשון לשם "טאי-צ'י צ'ואן". "טאי-צ'י צ'ואן לון" הוא אחד הכתבים הקלאסיים של הטאי-צ'י שנכתב, על-פי ההערכה, באמצע המאה השמונה-עשרה ואף תורגם לאנגלית. המאמר עצמו התגלה בחנות מלח בתחילת המאה התשע-עשרה על-ידי אחיו של וו יו-שיאנג, יוצר סגנון וו.
מספר מקורות סינים מזכירים גם וואנג צונג-יואה אחר, מפרובינציה שכנה בשם שאאנשי, אשר היה לכאורה תלמידו של צ'אנג סן-פנג האגדי. ברור שאין קשר בינו לבין וואנג צונג-יואה של המאה השמונה-עשרה ואולי קיים כאן בלבול מכוון של מקומות ושמות.
כשבא וואנג צונג-יואה לכפר משפחת צ'ן היה הכפר כבר מפורסם ברמת אמני הלחימה שבו, וקרוב לוודאי שנוצרה סינתזה בין הסגנון המשפחתי שנקרא "אגרוף משפחת צ'ן הישן", הדומה דמיון מה לשיטת "האגרוף הארוך" של מנזר שאולין, לשיטתו החדשה של וואנג. כאמור, ישנם כיום מורים בכפר המלמדים את אגרוף המשפחה בשלבים בסיסיים הקודמים ללימוד הטאי-צ'י.
במקדש הכפר תלויה כיום תמונתו של צ'ן וואנג-טינג כממציא השיטה, אולי מן הטעם הפשוט שלא מקובל לייחס את הידע המיוחד לזרים כגון וואנג צונג-יואה, או בגלל העובדה, שהידע שוואנג הוסיף היה אמנם רב ערך, אך לא עמד בפני עצמו.
התפתחות הטאי-צ'י של שושלת צ'ן
הידע עצמו עבר בדרך המסורתית, ממורה לתלמיד נבחר, בדלתיים סגורות ולאחר שבועת אמונים למורה ולשיטה. החשאיות האופפת את הלימוד, היעדר סטנדרט כללי וחומר כתוב ברור גרמו ליצירת שינויים בשיטה על-ידי מספר רב של מורים הן כיום, והדעת נותנת שהן בעבר. הטיעון "זוהי תבנית סודית שמורי לימד אותי בלבד" עולה לעתים, ויוצר נופך של עמימות סביב סוגיית מקוריות השיטה. השאלה האם מדובר במורים הנוטים לבינוניות המשנים את השיטה לנוחיותם, או שמא אלו הם מורים משכמם ומעלה אשר משכללים את השיטה, היא שאלה פתוחה ובעצם אינה רלוונטית לסקירה היסטורית זו.
הטאי-צ'י של משפחת צ'ן נחשב היום, ולא בכדי, לקשה ביותר מבחינה פיזית וכולל תנוחות נמוכות רבות המצריכות כוח רב ומיומנויות פיזיות מפותחות היטב. תבניות התנועה המיוחסות לצ'ן וואנג-טינג והנלמדות היום על-ידי רוב המתחילים כוללות את התבנית הראשונה, המאופיינת ב"הרגליים מובילות את הידיים"; התבנית השנייה, המאופיינת ב"הידיים מובילות את הרגליים"; והתבנית השלישית, המאופיינת ב"רך וקשה מעורבים בהרמוניה".
מהתבנית השלישית התפתחה תבנית הטאי-צ'י הידועה היום בשם פאו צ'ואי - Pao Qui -המוכרת גם בחלק מבתי הספר בשם "התבנית השנייה", המדמה את הגוף לכדור תותח בלתי ניתן לעצירה בזמן התפרצות כוח פנימית.
הדמויות הבולטות לאחר צ'ן וואנג-טינג הינן:
-
האחים צ'ן יו-הנג וצ'ן יו-בן, המייצגים ענף שנקרא "התבנית הקטנה/החדשה - Xiao Jia/Xin Jia - ושבאופן בולט עבר שינויים גלויים רבים עם השנים.
- צ'ן צ'אנג-שינג, המייצג את התבנית הישנה/הגדולה - Lao Jia - הנחשבת לאותנטית ומייצגת את משפחת צ'ן.
אחת הסיבות לכך שהענף של צ'ן צ'אנג-שינג נחשב למייצג משפחת צ'ן נעוצה במעורבות ההיסטורית הבולטת של בני ענף זה. צ'ן גנג-יון, בנו של צ'אנג-שינג, בילה תקופות ממושכות בפרובינציית שנדונג כמאמן שומרי הראש של האצולה המקומית. בנו, צ'ן ין-שי, הפך להיות המאמן ושומר הראש של גנרל יואן שי-קאי, מי שהפך יותר מאוחר לרמטכ"ל צבא סין הקיסרי ולאחר מכן לנשיא הרפובליקה הראשון.
קשרים אלו תרמו ללא ספק ליוקרתו של הטאי-צ'י כאומנות לחימה עילאית, ולענף זה של משפחת צ'ן כמייצג נאמנה את היכולות המופלאות המיוחסות לטאי-צ'י.
נכדו של צ'ן צ'אנג-שינג, צ'ן פה-קה, הפך להיות המורה הראשון שלימד את הטאי-צ'י של משפחת צ'ן בפומבי, בבייג'ינג של סוף שנות העשרים ותחילת שנות השלושים. נכדו, שהמשיך את הקו שהתווה סבו, המציא את התבנית המקוצרת, בת 38 תנועות, שהפכה לפופולרית מאוד בתחרויות בסין ובעולם.
שושלות הטאי-צ'י בסגנון התבנית החדשה - סון, האו ודומיהם
לעומת הענף המיוחס לצ'ן צ'אנג-שינג, שיטת התרגול הנקראת "תבנית חדשה" בולטת בפשטותה. במקום סדרות של תבניות המיועדות לפיתוח מיומנויות שונות, איחדו האחים צ'ן יו-הנג וצ'ן יו-בן את התנועות לתבנית אחת, קצרה ובעלת עמידות גבוהות באופן יחסי, המקלה מאוד על המתרגל. התבנית הדגישה את השימוש ב"אנרגיית טוויית המשי" ואת ההקשרים הבריאותיים של התרגול.
שני גורמים, לבד מפשטות התרגול, תרמו לפופולריות של ענף זה. האחד הוא עובדת היות אחד הספרים הראשונים שנכתבו על טאי-צ'י - "ספר הדרכה מאויר לטאי-צ'י של משפחת צ'ן", שנכתב בתחילת המאה בידי צ'ן שינג - משתייך לשיטה זו. השני היה ההיכרות שנערכה לשיטה זו דרך האקדמיה המרכזית לאומנויות הלחימה, בראשותו של צ'ן פאן-לינג, שהיה תלמידו של צ'ן שינג במשך זמן מה.
אחד מתלמידיהם של שני האחים היה צ'ן צ'ינג-פינג, שעבר להתגורר בעיירה ג'או באו הקרובה מאוד לכפר משפחת צ'ן, ובהמשך לימד שם. רוב תלמידיו היו בני המקום ולא ממשפחת צ'ן. צ'ינג-פינג המשיך בפישוט התבנית והתרגול ויצר סגנון הנקרא על שם העיירה, ג'או באו - Zhao Bao.
סגנון זה הפך את התנועות הרוטטות ואת רקיעת הרגליים של "התבנית החדשה" לסדרת תנועות אחידה וחלקה בעלת קצב אחיד. התבנית המגובשת היא כה קצרה - 3-5 דקות - עד כי מקובל לחזור עליה מספר פעמים על-מנת למצות את התרגול. בהתאם לדגשי השיטה, הושמט חלק העבודה בזוגות. התלמיד הבולט וממשיך השיטה היה חה ג'או-יואן, שעבר לשיאן והפיץ את השיטה משם.
וו יו-שיאנג בא מאותו הכפר של יאנג לו-צ'אן, מייסד שיטת יאנג. אביו שמע על הטאי-צ'י ובהיותו איש אמיד הזמין את צ'ן צ'אנג-שינג ללמד את בנו הצעיר. מאוחר יותר, בשנת 1850 בגיל 38, ניסה וו ללמוד אצל יאנג לו-צ'אן את הסגנון "הישן" של משפחת צ'ן, ובשנת 1852 הוא התקבל ללמוד באופן קבוע אצל צ'ן צ'ינג-פינג. בניגוד אולי לסגנון החדש, כשלימד וו את סגנונו הייחודי הוא לא השמיט את התנועות היותר אנרגטיות, את הקפיצות, הבעיטות והרקיעות המיוחדות לסגנון צ'ן "הישן". ייחוד נוסף לסגנון זה הינו תבנית סימטרית המשתמשת בשתי הידיים במידה שווה.
מסופר שאחיו של וו יו-שיאנג נתקל בחנות מלח בחמישה כתבי יד עתיקים המדברים על הטאי-צ'י צ'ואן. לאחר שרכש אותם והביאם לאחיו, נקראו הללו "הכתבים הקלאסיים של הטאי-צ'י" ויוחסו לוואנג צונג-יואה, מאה שנה לפני כן.
סגנון ההאו, שהומצא על-ידי האו וויי-ג'נג, נחשב לסגנון המדגיש ביותר "פתיחה וסגירה". התבנית מתחילה כשהידיים מחוברות או נוגעות אחת בשניה, ובהדרגה טווח התנועה גדל והידיים נפרדות. האו וויי-ג'נג נחשב ללוחם מיומן ביותר, ואכן קיים בשיטה דגש על עבודת הזוגות ועל אפליקציות.
סון לו-טאנג למד טאי-צ'י לאחר שלמד שינג-אי ובה גווה. הוא שילב בין כל האומנויות שלמד ויצר את הסגנון האופייני לו, המשלב נשימת בטן מודגשת בין כל תנוחה לתנוחה. ניתן לראות את הקשר בין סגנוןן סון לסגנון האו באלמנט הפתיחה והסגירה. השוני הוא שבעוד הדגש בסגנון האו נמצא בכל תנועה בנפרד, סגנון סון הוסיף "תנועת ביניים" בין התנועות שמטרתן, כאמור, לשלב נשימת בטן מודגשת עם רעיון הפתיחה והסגירה.
שושלת הטאי-צ'י בסגנון יאנג והסתעפותה
העיסוק בהתפתחות שיטת יאנג על כל מרכיביה מעלה שאלות הנוגעות להבדלים הבולטים באופן האימון ובתבנית משיטת צ'ן ממנה היא צמחה, ועל כך נוספת גם שאלת הפופולריות: האם סגנון יאנג, שהוא ללא ספק הסגנון הפופולרי ביותר, עולה בשל כך על סגנון צ'ן? האם "המצאת" סגנון זה מהווה התפתחות של סגנון צ'ן, או לחילופין התנוונות של חלק מהמרכיבים?
יאנג לו צ'אן נולד וגדל ביונג ליין שיין. בשנות בחרותו עבד כעוזר אצל משפחת וו האמידה. מר וו שמע על אומני הלחימה מכפר צ'ן והזמין את צ'ן צ'נג-שינג ללמד את בנו הקטן, שמאוחר יותר ייסד את שושלת וו. על-פי המסופר, יאנג התבונן בהחבא בשיעורים שניתנו לוו הצעיר והתאמן בחשאי, עד שיום אחד התגלה כשעינו צמודה לחרך שבקיר. צ'ן בחן את ידיעותיו והתרשם מאוד מהכשרון הטמון בו, ומאותו יום ואילך התקבל יאנג כתלמידו של צ'ן צ'נג-שינג.
בשלב הבא עבר יאנג לכפר משפחת צ'ן כדי ללמוד שם את כל השיטה. העדויות מצביעות על 18 שנים שבמהלכן הוא למד והתקדם בכפר, ומאוחר יותר, מטופל במשפחה, עבר לבייג'ינג, שם לימד בפומבי את מה שיותר מאוחר יתקרא: "טאי-צ'י בסגנון יאנג".
בייג'ינג של אותם הימים, שנשלטה על-ידי המיעוט המנצ'ורי שהשתלט על סין באמצע המאה השבע-עשרה, היתה עיר עשירה ותוססת. ישנן סברות הטוענות כי יאנג שינה את סגנונו בכוונה והתרכז בתנועות האיטיות והרכות, מאחר ולא רצה שהאומנות תיפול לידיים שאינן סיניות. אותן סברות מצביעות על העובדה, כי מתוך כל תלמידיו של יאנג רק שני בניו ניחנו בכשרון וביכולת לחימה ממשית. סברת הנגד גורסת, כי גם דרך אימון זו, כפי שהתבטאה בשושלת, הכשירה לוחמים טובים.
הקונפליקט בין הדרך שאותה למד יאנג, המיוצגת על-ידי שושלת צ'ן, לבין הדרך שאותה לימד, המיוצגת על-ידי שושלת יאנג, הוליד אין ספור סיפורים ואגדות. חלק מהסיפורים דן ביכולות מדהימות על-אנושיות, וחלק אחר דן בדרך שבה בחרו התלמידים את ממשיך השושלת. שריד לקונפליקט זה מוצאים עד היום בתבניות סודיות לכאורה, אותן מייחסים למורשת לחימתית שהנחיל יאנג לו-צ'אן ושבאות להסביר את הפערים הגדולים שבין השיטות. עדויות על מקוריותן ודרך העברתן של רוב התבניות הללו אינן מסתמכות על ראיות היסטוריות, ולא נותר לנו אלא להתבסס על הסבר המורה.
שני בניו של יאנג, יאנג בן-הו ויאנג ג'יין-הו, נבדלו לחלוטין בשיטות ההוראה שלהם. ג'יין-הו הפך, בזכות אופיו הנוח, למורה נערץ ואהוב על רבים, והעמיד תלמידים רבים. ואילו בן-הו לימד מעטים בלבד ובדלתיים סגורות. יש לזכור כי יאנג בן-הו זכה ללמוד עם אחדים מהאחים לקונג פו של אביו, עוד בכפר צ'ן, ועם זאת מורשתו מיוחסת לאביו ולא לסגנון צ'ן.
מענף זה בשושלת התפתח סגנון וו השני, שבאנגלית לעתים מופרד מהראשון באופן הכתיבה - Wu/Woo. סגנון זה נקרא על-שם ממציאו, וו ג'יאן-צ'ואן, ונחשב לסגנון השני הפופולרי ביותר בסין. זהו סגנון המתאפיין בתנועות קטנות ביותר, "מרובעות" למראה, ובהעברת משקל טוטאלית, עד כדי השענות, קדימה ואחורה.
מבין תלמידיו של יאנג ג'יאן-הו, האח הצעיר יותר, התפרסמו שניים: יאנג שאו-הו, הבן הבכור, ויאנג צ'ן-פו, הבן השלישי. החל משנות הארבעים של המאה התפרסמו יאנג צ'ן-פו, תלמידיו ושושלתו בשל הצלחתם להפיץ את הטאי-צ'י כהתעמלות המונים, במה שנתקרא "תנועת הבריאות" של הטאי-צ'י.
סיכום
בתהליך הלימוד משתדלים לחקות את המורה ולבצע הכל כדרכו, וכל שינוי נתפס כפגיעה במסורת. ואולם, המסורת עצמה רצופה שינויים בלתי פוסקים. כשבוחנים את ההיסטוריה של הטאי-צ'י, אי אפשר שלא להבחין בעובדה שזו אומנות המשתנה בצורה הרבה יותר דינמית משנסכים להודות, ובוודאי יותר דינמית ממה שמורינו מציגים בפנינו.
מהי התשובה לקונפליקט זה? גם כאן, התשובות אינן אחידות. יש הגורסים כי כל זמן שהמורה בחיים עלינו ללכת בדרכו, יש הטוענים כי משלב מסויים ניתן, בהסכמת המורה, לשנות. ויש הגורסים כי ההוראה עצמה צריכה להיות שונה ומותאמת לכל אחד בנפרד, כך שבין כה וכה כל תלמיד יקבל דבר שונה.
גם השאלה וגם התשובה מעידות על כך שאומנות לחימה היא יותר מסתם שטח לימוד. זהו דבר חי, ההופך לחלק מחיינו ובכך, לדעתי, אנו פותרים את הקואן.
* סיכום על-פי עבודתם של שלושה היסטוריונים של אומנויות הלחימה - טאנג גה וו; גו ליו שנג; מייקל א. ד'מרקו - שכתב את המבוא.
