הקדמה

לצורך התייחסות ברורה למונח "אומנויות הלחימה" ולהיסטוריה שלהן, יש להגדיר תחילה מאפיינים אותם נחפש בספרים ובמקורות העתיקים:

• תרגול על-ידי גופים לא צבאיים.
• עיקר התרגול נעשה ביד ריקה. אם קיים תרגול בנשק, הוא יהיה מבוסס על עקרונות התרגול ביד ריקה.
• ישנו קשר בין ההתפתחות הנפשית/מוסרית/רוחנית לבין התרגול. במלים אחרות, התרגול הינו חלק מהדרכים לשפר את עצמך.
• קיים קשר בין עקרונות רפואיים, ובעיקר בין ה"צ'י" ותנועתו בגוף לבין התרגול באומנויות לחימה.

ושוב, שאלת ההיסטוריון היא: החל מאיזו תקופה קיים מכלול דומה בסין?

לעתים קיימות סתירות בין הסיפורים המסורתיים שעוברים בבתי-הספר לבין תוצאות המחקר ההיסטורי. בהקשר זה ניתן לציין שתי נקודות. ראשית, ההיסטוריון מסתמך רק על טקסטים כתובים ולא על מסורות וסיפורים שמועברים בעל-פה. שנית, לאור הנטייה הנוקדנית של הסינים לתעד הכל מזה 2000 שנה, הנחת העבודה היא כי יש חומר מספיק וכי לא צריכה להיות בעיה מיוחדת. מובן, שיש תמיד לזכור שהניתוח ההיסטורי הוא בבחינת תיאוריה בלבד, המסתמכת על עובדות מסויימות ואינו בהכרח תיאור מדוייק של המציאות או שלילה מוחלטת של תיאורים אחרים.

אומנויות הלחימה הקדומות ודרכי החיילות

ספור המתלווה לספרו של סון טסה, "אמנות הלחימה", מתאר את המחבר העושה שימוש בתרגילי סדר כאמצעי להפוך עדת משרתות ופילגשים לצבא יעיל. כלומר, אימון החייל לא שם את הדגש על מה שקרוי היום "חיילות הפרט", אלא על משמעת וסדר. הדרישות הבסיסיות מהחייל היו, אם כן, ניגוד מוחלט לאלו שנדרשו מהאציל, רוכב המרכבה ואמן הקשת, המוביל אותו לקרב.

מתקופת שושלת האן, המאה השנייה לפנה"ס עד המאה השנייה לספירה, אנו מוצאים על קירות קברי אצילים תחריטים של מתאבקים. ההנחה היא כי התאבקות היתה בין סוגי הספורט הקדומים יותר, ממש כשם שהיה הדבר ביוון העתיקה. ההתאבקות נערכה בבגדים מינימליים, לעתים עם אזור חלציים בלבד, ונקראה באותה תקופה שיאנג פו - Xiang-Pu, וביפנית: סומו. הקשר בין ההתאבקות הסינית הקדומה והסומו היפני אינו מסתיים בכך. בתקופת שושלת טאנג, בין המאות השמינית והעשירית, לבשו המתאבקים רצועת בד ארוכה שנגללה בדיוק בדרך המבוצעת כיום על-ידי לוחמי הסומו ביפן. לאחר מכן, אולי בהשפעת המגע עם המונגולים במאה האחת-עשרה, הוסיפו פריט לבוש נוסף בדמות ווסט קצר וחזק, המשפר את האחיזה ואת ההטלות. כיום ההתאבקות המונגולית מתבצעת בלבוש דומה, עשוי מעור. הלבוש בשווי ג'יאו, המקבילה הסינית לג'ודו, מזכיר קצת את הווסט הזה, אלא שהוא עשוי מכותנה עבה.

לסיכום, אמנות הלחימה ביד ריקה הקדומה ביותר היתה ההתאבקות, אם כי היא לא כללה בשלביה המוקדמים את כל סממני אומנויות הלחימה הנזכרים לעיל.

שושלת טאנג ומנזר שאולין

המיתוס המקובל מספר על נזיר הודי - בודהידהרמה, דה מו בסינית - אשר הגיע לסין והשתקע במנזר שאולין. על-פי מיתוס זה הוא לימד את נזירי שאולין, משראה את רפיון רוחם, אומנות לחימה אותה ככל הנראה ייבא מהודו. לבודהידהרמה מייחסים סיפורים רבים, בינהם סיפור כריתת העפעפיים כשראה שהן בוגדות בו בזמן המדיטציה, סיפור ההתבודדות בת תשע השנים במערה, וכן הסיפור על תלמידו הראשון בסין, הווי קה, שעל-מנת להוכיח את כנותו ואת רצינותו ולהתקבל כתלמידו, כרת את זרועו.

מול המיתוסים, מספרים המקורות הקדומים מסוף המאה החמישית ועד המאה השביעית על נזיר הודי או פרסי בשם בודהידהרמה, שהגיע מהמערב. במקורות אלו הנזיר, ויש הטוענים שהיו אלה מספר נזירים בעלי אותו שם, סבב בכל סין ואף במדינות אחרות במטרה להפיץ וללמד את הדרך.

המקור הראשון המקשר בין בודהידהרמה ובין הר סונג, אם כי בעקיפין, הוא טקסט מראשית המאה השמינית - Quan Fa Bo Ji - בו מסופר על אותו תלמיד, הווי קה, שהתיישב בהר סונג במנזר שאולין לאחר שבודהידהרמה עצמו חזר למערב. המיתוס המשיך להתפתח, ובקובץ הביוגרפיות שכתב הנזיר דאו יואן מסוף המאה השמינית מסופר כבר שבודהידהרמה עצמו, ולא רק תלמידו, התגורר במנזר שאולין. שני מקורות אלו התייחסו להיסטוריה של בודהידהרמה כפטריארך הראשון של תורת הזן, ולא אזכרו תורות לחימה.

רק בראשית המאה השבע-עשרה, בספר המתאר שיטת התעמלות וטיפוח החיים בשם אי-ג'ין-ג'ינג, מוזכר בודהידהרמה כממציא השיטה. זהו, למעשה, קשר כתוב ראשון בינו לבין מנזר שאולין ואומנויות הלחימה.

המיתוס השני מספר על נזירי שאולין, שרכשו ידע באומנות הלחימה עוד מימי בודהידהרמה, אשר לחמו והגנו בגופם על קיסר שושלת טאנג. לאות הוקרה הרשה להם הקיסר למסד את המקום ולהפכו למעין אוניברסיטה של אומנויות הלחימה. במנזר שאולין עומדת מאז שנת 728 מצבת אבן, שלגבי אמינותה אין כל ספק, המספרת שמספר נזירים ממנזר שאולין עזרו ללי שה מין, הקיסר השני של שושלת טאנג ואחד האישים הנערצים בהיסטוריה הסינית, לגבור על אויביו ולייסד שושלת חדשה. יש לשים לב שאין כאן אזכור ללחימה או לאומנויות לחימה. הנסיון למצוא עדויות היסטוריות לקיום "אוניברסיטה" שכזאת לוקח אותנו לתקופות שונות בתכלית. רק בעדויות כתובות מהמאה החמש-עשרה והשש-עשרה נמצאים טקסטים שמהם משתמע כי הנזירים במנזר שאולין עסקו באותה תקופה באופן שיטתי בלימוד ובהוראת אומנויות לחימה.

אומנויות הלחימה הסיניות בתקופת שושלת מינג

בתקופת שושלת מינג, מאות 14-17, שבאה לאחר השחרור מהכיבוש המונגולי, ניתן לראות התפשטות של התרגול לחלקים שונים בסין. מקורות מהמאות 15-16 מספרים על לוחמים מהוללים שהוזמנו למקומות שונים, בינהם מנזר שאולין, על-מנת ללמד את אומנותם. האופנה התפשטה והדגש עבר מאימון בכלי נשק כגון קשתות או מקלות לאימון ביד ריקה. בסביבות 1550 כתב אחד מאנשי הרוח של תקופתו, טאנג שו ג'ה, חיבור על לחימה בשם "תיאוריות לחימתיות", והקדיש בו לראשונה פרק שלם על הלחימה ביד ריקה. מאותה תקופה בערך אנו מוצאים בספרו של אחד הגנרלים המפורסמים ביותר בהיסטוריה הסינית, גנרל צ'י ג'י גואנג, חלק שלם בנושא היד הריקה. בספר זה מוזכרת לראשונה המילה "צ'ואן", אגרוף, בהשאלה לשיטה שלמה הכוללת גם בעיטות, מכות ביד פתוחה, נעילות, הטלות וכדומה.

למרות הריבוי היחסי של החומר מאותה תקופה, עדיין חסרים שני סעיפים מרשימת המאפיינים על-מנת להשלים את המכלול: הקשר שבין אומנות לחימה לבין מידות רוחניות, והקשר שבין אומנויות לחימה לרפואה סינית, בעיקר לצ'י.

אומנויות הלחימה בתקופת שושלת צ'ינג

בסוף תקופת מינג ובעיקר בתקופת צ'ינג אנו מוצאים מזיגה של שני התחומים, בצירוף תפיסות טאואיסטיות ובודהיסטיות שונות. למעשה, רוב השיטות הגדולות הידועות לנו כיום מקורן בתקופת שושלת צ'ינג. לדוגמא:

• צ'ן וואנג טינג, מאה 17 - מנהיג מיליציה מקומית בכפר משפחת צ'ן ומייסד שיטת לחימה שנקראה מאוחר יותר "טאי-צ'י צ'ואן".
• ג'י ג'י-קה, מאה 17 - מפרובינציית שאנשי, ממציא שיטת שין-אי, שמאוחר יותר תיקרא "שינג-אי צ'ואן".
• וואנג לאנג, מאה 16 - מלומד מפרובינציית שאנדונג, שלמד במנזר שאולין ומאוחר יותר יצר שיטה בשם "גמל שלמה".
• פאנג צ'י-ניאנג, מאה 17-18 - מפרוביניית פוג'יאן, בנו של תלמיד לשעבר ממנזר שאולין, המציא את שיטת "העגור הלבן".
• ג'אנג סה צ'אנג, מאה 17-18 - מוסלמי מפרובינציית הוביי, המציא את שיטת הבה ג'י צ'ואן.

השיטות שנוצרו בתקופות אלו נשאו הן אופי של טיפוח הבריאות וניצול הידע הרפואי והן אופי של טיפוח העצמי, בהתאמה עם תפיסות בודהיסטיות וטאואיסטיות שהיו אזי מקובלות. כך לדוגמא, 108 הטכניקות במנזר שאולין המקבילות ל 108 דרגות לזיכוך העצמי בדרך אל ההארה לפי האמונה הבודהיסטית; שבעת הצעדים בגמל שלמה המחקים את צורת הדובה הגדולה בשמיים, מקום משכנו של אל מלחמה ואחת הישויות הטאואיסטיות החזקות; בה ג'י - שמונת המופעים - של הבה ג'י צ'ואן, המזכירים את שמונה הטריאגרמות שבבסיס ההבנה הטאואיסטית את היקום. ישנן גם טכניקות שכוללות הזדהות עמוקה ומודעת של המתאמן עם חיות ויצורים אחרים, בהתאם למחשבה הטאואיסטית, ועוד.

בתקופת שושלת צ'ינג אנו עדים לחיבור נוסף, זה שבין אומנויות לחימה, כישוף עממי, אמונות עממיות, אגודות סתרים ומרידות בשלטון. מרד הבוקסרים הידוע, מסוף המאה הקודמת, כרך אימוני לחימה עם כישוף ואמונה, וכך מוצאים אנשים שתרגלו צ'י גונג לחיזוק הגוף, ובתוספת קמיעות האמינו שתרגולים אלו יגנו עליהם גם מפני כדורי הרובים, וכן בתי-ספר שלימדו את אומני הלחימה "לעוף".