רוברט סמית, בעצמו מורה ידוע לאמנויות לחימה סיניות פנימיות בארה"ב אשר הכיר מקרוב את שני האישים, כותב בהקדמה לספרו של צ'ן פאן-לינג בנוסח האנגלי1 וכן בספרו "איגרוף סיני - מאסטרים ושיטות"2: "כשהכרתי אותו בטאייוואן, בשנים 1959-62, צ'ן שימש כראשה המכובד ביותר של האגודה הסינית לאיגרוף, ועד למותו בגיל שבעים ושבע בשנת 1967 היה אולי האדם בעל הידע הרב ביותר בעולם לגבי העקרונות, הראציונל והתרגול של לחימה סינית." למרות שבמקצועו היה מהנדס, ממשיך ומספר סמית, אהבתו הגדולה היתה אמנויות הלחימה הסיניות. הוא למד הרבה סגנונות הן קשים והן רכים, אך התמחה בסופו של דבר בשלוש אמנויות הלחימה הפנימיות. בשנת 1928 הוקם בנאנקינג, בירת סין של אותה עת, "המכון המרכזי לאומנויות לחימה" במטרה למקם את אומנויות הלחימה גבוה בסולם העדיפויות הלאומיות. צ'ן פאן-לינג שימש כסגן הנשיא ועמד בראש ועדה שנתכנסה בצ'ונקינג בשנת 1941. מטרת הוועדה היתה ליצור סטנדרטיזציה של אומנויות הלחימה בכלל ושל טאי-צ'י בפרט, על-ידי בניית שיטה אשר בתבניתה יבואו לידי ביטוי האלמנטים המוצלחים במיוחד בכל אחת משיטות הטאי-צ'י החשובות. החומר הרב שאספה וכתבה הוועדה אבד עם כיבוש סין על-ידי הקומוניסטים, ועם גלותו של צ'ן פאן-לינג לטאייוואן הוא שחזר מזכרונו חלק ממנו וכתב את ספרו.

הסגנון שנוצר בעקבות פעילות הוועדה ושאותו, על-פי סמית, לימד צ'ן פאן-לינג, הינו סינתזה של שלושה סגנונות מרכזיים בסין של אותה עת: יאנג, וו, צ'ן. לדברי תלמידו של צ'ן פאן-לינג, י. וו. צ'אנג, הסגנון האקלקטי של צ'ן פאן-לינג הינו בעל איפיוני טאי-צ'י צ'ואן לפני שקלט יסודות מערביים ולפני שיופי ותחרות הועדפו על-פני בריאות, וכוריאוגרפיה הועדפה על-פני לחימה.

וונג שו-צ'ין היה בראש ובראשונה מאסטר** ידוע לבה-גווה ולשינג-אי, תלמידו של צ'אנג צ'או-דונג הנודע בסין. תלמידו וממשיכו כיום, וונג פו-לאי, מספר בראיון לעתון "חרב לעט"3 מיולי 1999 סיפור דומה לסיפור דלעיל: נציגי חמשת הזרמים העיקריים של הטאי צ'י באותה תקופה - צ'ן, יאנג, וו, האו וסון - ולאו דווקא גדולי המורים של שיטות אלה, זומנו יחדיו על-ידי האקדמיה המרכזית לאומנויות לחימה בנאנקינג, במטרה ליצור תבנית מאוחדת של שיטותיהם. הודות לרוח התקופה, רוח של שיתוף ורצון טוב, שיתפו הם פעולה ויצרו את התבנית, שנקראה בשני שמות: "התבנית המאוחדת" ו"התבנית האמיתית". השפעת הסגנונות המרכזיים ניכרה בתנועות עצמן, ברצף התנועות וברמה המנטלית. צ'ן פאן-לינג, שהיה סגן נשיא האקדמיה, רשם ושימר את כל שנאמר והוחלט עליו ובעצמו החל ללמד את התבנית שניבנתה. עם המעבר לטאייוואן נפגשו שני האישים, שניהם תלמידי מורים שהיו אחים לקונג-פו, וצ'ן פאן-לינג לימד את וונג שו-צ'ין את התבנית החדשה. וונג שו-צ'ין שמר על שמות התנועות ועל הסדר שלהן, אך שינה את התבנית על-פי קריטריונים אחרים, למשל: הוסיף לתבנית אלמנטים מבה-גווה ומשינג-אי, והעביר את המשקל מהרגל הקדמית לרגל האחורית.

וונג פו-לאי מקפיד לציין שצ'ן פאן-לינג לא היה המורה של וונג שו-צ'ין, כי אם חלק עמו ידע שהיה ברשותו כמו שאח לקונג-פו נוהג לעשות עם אחיו. היחסים בינהם לא היו אלה שבין מורה לתלמיד, כי אם יחסים השוררים בין אחים. לדבריו, השיטה שתרגל וונג שו-צ'ין ולימד הלאה היתה שיטה נפרדת לגמרי מהשיטה שתרגל צ'ן פאן-לינג.

מנפרד רוטמן, שהיה תלמידו של וונג שו-צ'ין וכיום מלמד בקלגרי-קנדה, כותב באתר שבנה והמוקדש לוונג שו-צ'ין⁴, כי קיימות שתי תיאוריות לגבי מקורות היווצרות שיטת הטאי-צ'י צ'ואן שלו. האחת, שהוא למד אותה מאחיו ללחימה, הגרנד-מאסטר המנוח צ'ן פאן-לינג. רוטמן תומך ומאמין בתיאוריה זו ומאשש את תמיכתו בתיאורו של וונג שו-צ'ין את שלוש אומנויות הלחימה הפנימיות, שנכתב ב 1972 : "...אזי למדתי ממר צ'ן טסון-פנג, פאן-לינג, סגן ראש בית הספר המרכזי לאומנויות לחימה של נאנקינג. במשך עשרים שנה, בעודי לומד ומתאמן אתו, התחלתי להבין את השונה ואת השווה שבין השלוש והמיסתורין העמוק בקשר בינהן...".

הגירסה השנייה אותה מביא רוטמן מדברת על התאספות חמישה מורים מובילים של האסכולות המרכזיות, שיצרו שיטה ששילבה את הטוב שבכל השיטות, אותה למד וונג שו-צ'ין לפני עזבו לטאייוואן. לחלק השני של גירסה זו אין תימוכין והיא סותרת את דברי וונג שו-צ'ין עצמו, המובאים למעלה, שלא הזכיר כל מקור אחר מחוץ לצ'ן פאן-לינג, וכן את דברי תלמידו וונג פו-לאי. תמוה הדבר שמצאתי גירסה זו שוב ושוב באתרים שונים ברשת. הגדיל לעשות אחד האתרים שטען, שוונג שו-צ'ין הוא אשר ישב בראשות אותה וועדה מפורסמת שיצרה את התבנית המשולבת, חיבר לתבנית שנוצרה אלמנטים משינג-אי ומבה-גווה, ובהגיעו לטאייוואן לימדה את צ'ן פאן-לינג.

רוטמן, שכאמור תומך בגירסה הראשונה, ממשיך ומציין שוונג שו-צ'ין אכן שינה והדגיש עקרונות שונים ויישומים לחימתיים. אם כי, לדבריו, התבנית מקבילה לתבנית של צ'ן פאן-לינג, הרי העקרונות והתנועות הפנימיות הבלתי נראות של שתי השיטות שונות במידה רבה.

כך או אחרת, ברור שצ'ן פאן-לינג ו-וונג שו-צ'ין יצאו מאותה שיטה, שעם הזמן התפצלה לשתי שיטות. יש המתרגלים כיום שיטה המכונה במקומות מסויימים "סגנון צ'ן פאן-לינג", ובמקומות אחרים - בקליפורניה, למשל - "התבנית המשולבת של נאנקינג". בטאייוואן היא נודעת כ-"99 התנועות" ובית-ספרו של צ'ן פאן-לינג שם נקרא "אגודת תשע תשע". כולן כפי הנראה הינן אותה שיטה עצמה שיצאה מנאנקינג. ויש המתרגלים שיטה המתייחסת לוונג שו-צ'ין. זו האחרונה החלה בשנים האחרונות להקרא "צ'נג מינג", כינוי החיבה של וונג שו-צ'ין, ובתי-ספר המלמדים אותה בטאיוואן, בישראל, בארגנטינה, באוסטרליה ועוד נושאים שם זה. בזמן שאני למדתי את השיטה ב"מרכז הישראלי לטאי-צ'י", היא כונתה בפשטות "שיטת וונג שו-צ'ין". כיוון שהן צ'ן פאן-לינג והן וונג שו-צ'ין נחשבו אז והיום לאמני לחימה בעלי שיעור קומה, יש להניח ששתי השיטות הן בעלות משקל רב, וכדי לעמוד מקרוב על הדומה ועל השונה בינהן יש צורך במחקר של ממש. מכל מקום, למרות תפוצתן בעולם בשנים האחרונות, הן עדיין נחשבות לשיטות נדירות למדי. תפוצתן כיום היא פועל יוצא של מאמצי התלמידים-הממשיכים. לסגנון וונג שו-צ'ין יש מרכז גדול מאוד בישראל אותו הקים ניר מלחי, תלמידו של וונג פו-לאי, וכן מרכזים נוספים שהוקמו על-ידי תלמידים אחרים של וונג פו-לאי, כמו בני דותן ומארק ויסמן. לאחרונה הקים אפי דינר, מי שהיה במשך שנים המדריך הראשי במרכז הישראלי לטאי-צ'י, בית-ספר בראשותו, המכונה "נאנקינג טאי-צ'י". ביפן קיים מרכז גדול של השיטה בזכות וונג שו-צ'ין עצמו, שהעביר שנים רבות ביפן ויש האומרים שהוא אשר הכניס את הטאי-צ'י לארץ זו. סגנונו של צ'ן פאן-לינג נפוץ בעיקר בארה"ב, שם התיישב תלמידו הבכיר קולונל י.וו. צ'אנג, שנפטר בסוף 2002. לפרסומה של שיטת צ'ן פאן-לינג בשנים האחרונות אחראית במידה רבה הוצאתו לאור של התרגום לספרו המקיף על טאי-צ'י צ'ואן.

* "טאי-צ'י צ'ואן" הינה אמנות תנועה ולחימה. אמנות זו מאגדת בתוכה מגוון רחב של "שיטות", או "סגנונות", שלכולם אב משותף אחד אך עם הזמן הם התפתחו לכיוונים שונים והדגישו דברים שונים. למרות ההבדלים שנוצרו בין השיטות או הסגנונות, לכולם מכנה משותף.

** במונחים "מאסטר" ו"גרנד מאסטר" משתמשים במערב ואין הם מקובלים במזרח, שם נהוג יותר לפנות בתואר "מורה".

¹ Chen, Pan-ling, Chen Pan-Ling's Original Tai Chi Chuan Textbook, Chang&Carruthers, 1998, p. ix.

² Smith, Robert W., Chinese Boxing - Masters and Methods, North Atlantic Books, 1990, p. 68.

³ פוקס, זאב, עורך: "חרב לעט", גליון ראשון, נובמבר 1999, עמ' 16.

⁴ Rottmann, E. Manfred, www.wangshuchin.com/tai-chi.